להיות שוטרת פייסבוק שלו, או לסמוך עליו?
תהיתי מתי יואיל בטובו לעדכן בפייסבוק שהוא "במערכת יחסים". האם זהו המדד האמיתי לרצינות הקשר שלנו? מאז עידן הפייסבוק, הרגע בו זוג הופך לרשמי הוא הרגע בו הם בוחרים לשתף את כל חבריהם ועוד כמה בני מזל שהצליחו להסתנן לרשימה. ומה עם פלירטוטים וירטואליים?
מודה ומתוודה, אני במיעוט המורד שעדיין לא פתח פייסבוק. אין לי מושג איך, אבל אני מצליחה להחזיק בעמדה שאין לי צורך בזה. כבר התרגלתי לשלוף את האידיאולוגיה וגם לקבל תגובות מופתעות, הרמות גבה ומבטים מאוכזבים. כי בואו נודה, התחושה הכללית היא שאם אתה שם, אתה באמת לא קיים.
מילא אם זה היה נגמר בזה. אני מוצאת את עצמי מוטרדת מהשאלה מתי הוא ירצה לשתף את ארסנל חבריו בקיומי ויואיל בטובו לעדכן סטטוסו ולצאת בהצהרה הגורלית: "במערכת יחסים"? האם זהו המדד האמיתי לרצינות הקשר שלנו? פעם הכל היה פשוט יותר. הם היו מציעים לנו חברות ובכך הקשר היה הופך לרשמי. מאז עידן הפייסבוק, להצעת חברות יש סמנטיקה אחרת לחלוטין. הרגע בו זוג הופך לרשמי, הוא הרגע בו בני הזוג בוחרים לשתף את כל חבריהם ועוד כמה בני מזל שהצליחו להסתנן, בכך שיש להם מערכת יחסים חדשה.
בתקופת הרווקות הלא רחוקה שלי, הייתי אפילו משתעשעת מהעניין. גברים כבר לא מבקשים יותר מספר טלפון, הם שואלים לשם משפחתך. מצידי הייתי משתפת פעולה כאילו בתמימות, אך יודעת שלמחרת היום הם יחפשו אותי במסדרונות הפייסבוק ללא הצלחה.
לפני חודשיים הכרתי בחור מקסים, ולימים התברר לי שכמו רוב האנשים הנורמלים, גם הוא מנהל חיי פייסבוק סוערים. בתחילה ממש לא הטריד אותי העניין. אפילו השתעשעתי איתו על כמות החברים המטורפת שצבר שם ועל הצורך התמידי שלו לעדכן את כולם בכל דבר ועניין שעוברים עליו... עד לרגע בו הקיר התחיל לאיים לחצוץ בינינו.
ערב אחד ישבנו באוטו שלובי ידיים בדרך לעוד ערב רומנטי. ברדיו התנגן לו שיר ישן מתקופה נשכחת. שנינו זמזמנו יחד את המילים בערגה והבטנו זה לזה בעיניים במבט חודר. ואז, כאילו משום מקום, הוא העיר: "תזכירי לי להעלות את השיר הזה לפייס כשנגיע הביתה".
פוף! בין רגע הלכה לה כל הרומנטיקה... מה כל כך דחוף? ולמה להרוס ולשתף עוד 500 איש ברגע הזה שעד עכשיו היה רק של שנינו?
יכול להיות יותר גרוע
באמצע הסקס הוא משדר אותנו לפייסבוק
בלה פלור
מה שהביא לי את הסעיף זה לא שמצלמים אותי באמצע ושכולם יראו איך אני נראית כשממש טוב לי. זה משרת יפה את היצר המגלומני שלי והולך מעולה עם אחת הפנטזיות האהובות עלי
מה שקורה בפייסבוק באמת נשאר רק בפייסבוק?
כך גם התחוור לי שכמו לדרבי, גם לפייסבוק חוקים משלו. דברים שלא היו עוברים בשתיקה במציאות, נמצאים על הגבול האפור במחוזותיו הוירטואליים של הפייסבוק. הרי אי אפשר לבוא אליו בטענות על פלירטוט קל עם נערה בנגלדשית שחוץ מלהימצא בקצה השני של הכדור גם לא בטוח שהיא יודעת איפה ישראל ממוקמת על המפה. למה לבזבז על זה אנרגיות ריב בכלל? הבעיה מתחילה כשהפלירטוטים עוברים לרדיוס קרוב יותר. וגם שם, ישנה תחושה שמה שקורה בפייסבוק נשאר בפייסבוק. אך האם זה באמת נכון?
כבר יצא לי לשמוע על כמה איחודי לבבות מרגשים שקרו בעזרתו האדיבה של קופידון הפייסבוק. ראיתי איך אהבות ישנות התעוררו לחיים דרך הצעת חברות שגררה כמה תגובות נחמדות על הקיר ואחר כך המשיכו לשיחה בפרטי ומשם הכל כבר היסטוריה... ואני שואלת - איפה עובר הגבול?
האם עליי להיות שוטרת פייסבוק, או לתת לו לנהל את חיי הפייסבוק הסוערים בהעלמת עין בוטחת?
האם אני צריכה לאשר כל אישור/ הצעת חברות, או שעליי לסמוך על הבחור שישן איתי כפיות במיטה כשהוא אומר לי ש"הכל דיבורים"?
בסוף סגרנו את הנושא בזה שאני ממשיכה לשרוד ללא פייסבוק והוא, מצידו, נותן לי מידי פעם איזו הצצה קטנה לשלו.
שקיפות זו מילת המפתח, לא?
לפנייה לכתב/ת 
איפה עובר הגבול?
צילום: Index open
מומלצים
