חרדים, סטודנטים ומה שביניהם

ניתוח הנתונים העובדתיים גם ביחס להיקף ההזרמה וגם ביחס לקצבה החודשית למשפחה (האמורה להוכיח שאין לה מקורות הכנסה אחרים) מלמד כי המדובר בסכומים נמוכים, שלא היו אמורים לזעזע. ההתנגדות הציבורית אינה נובעת מהמהלך הנוכחי עצמו, אלא

 מתוך תחושה כללית של "חליבת" הקופה הציבורית ללא גבול. במובנים רבים ניתן אולי אפילו לומר כי המגזר החרדי אוכל עתה את התבשיל שהקדיח לעצמו.

אולם, מערכת הפגנות ולחצים ותחושה ציבורית כזו או אחרת אינם תחליף לצורך הלאומי החיוני להתמודד עם הבעיה לגופה. הבעיה היא קריסתו הכלכלית של מודל חברת הלומדים, שעל בסיסו פעל המגזר החרדי משך העשורים האחרונים. הסתלקותו ההדרגתית ממעגל התמיכה של דור הסבים, שעדיין עבד ותמך בילדיו ובנכדיו מצד אחד, הקיצוץ בקצבאות מצד שני ועליית שיעור הילודה מצד שלישי מובילים חלקים נכבדים במגזר החרדי לעוני ממשי. אין ספק, ישנם יחידי סגולה המקיימים בגופם מרצונם החופשי את הצו המיועד לבני עליה של פת במלח תאכל מים במשורה תשתה ועל הארץ תישן. אולם אלו מעטים.

אנשים מטבעם וגם הציבור החרדי בכלל זה, חפצים במינימום של קיום בכבוד ומוכנים לעבוד לשם כך. אך המודל הכלכלי הנוכחי במגזר החרדי אינו מאפשר זאת. אין ספק ,חלקים הולכים וגדלים במגזר החרדי אינם מעוניינים להיות לנטל על הסובב אותם, ורוצים להתפרנס בכוחות עצמם ולא רק כ"כלי קודש". יחד עם זאת, המבנה החברתי, הכישורים שנרכשו וההתניות התרבותיות הנוכחיות מקשות על נקיטת יוזמה עצמאית לכיוונים לא מוכרים אלה. גם מערך התמיכות הנוכחי המבוסס על חלוקת כספים לאברכים דרך ראשי הכוללים, אינו מאפשר הינתקות מעטינים אלה ואפילו הם צמוקים.

לעבודה

חילוצו של הציבור החרדי ממצבו הנוכחי ומהעתיד העגום הצפוי לו אינו "בעיה שלהם". הבעיה היא של כולנו ועל כולנו להתגייס לפתרונה. הסיבה לכך נובעת בראש ובראשונה מחובתנו האנושית והיהודית הבסיסית לעזור לחלש ולנסות להעמידו על רגליו. אולם מעבר לכך המדובר גם בשיקול כלכלי קר.

המגזר החרדי הוא עתודה אנושית בעלת פוטנציאל ממשי בלתי מנוצל, שהשתלבותו במשק העבודה הישראלי עשויה להקפיץ את המשק כולו קדימה.

 בעולם שבו ההון האנושי מהווה רכיב הולך וגדל בחוסן ובעושר הלאומי, אל לנו להתעלם מהפוטנציאל האדיר הגלום באוכלוסייה בעלת מיומנות לימוד והרגלי למידה יוצאי דופן.

תפיסה זו של שילוב מרצון של המגזר החרדי במשק הישראלי קונה בשנים האחרונות אחיזה במקומות רבים. החל ממכללות להכשרה אקדמית, דרך שירות מקצועי בחילות האוויר, הים ועוד וכלה במפעלים שונים המוקמים באזורי מגורים חרדיים. אני מציעה, כי תפיסה זו תנחה גם את הדיון הציבורי בכל הנוגע להבטחת ההכנסה.

התנגדות למתן הבטחת הכנסה בעת הנוכחית הינה מעשה לא נכון ולא נבון. יחד עם זאת, חובה ללוות מהלך זה במהלכים נלווים, שיבטיחו

 שהסיוע הניתן לא יוביל להמשך ההתבוססות במדמנת התמיכות והגמ"חים. ניתן למשל להכריז על שני מהלכים מצטברים שעשויים לתרום לשינוי הנחוץ.

המהלך הראשון הינו קביעת מגבלת זמן לתמיכה. כך ניתן לקבוע, כי תמיכה כאמור תינתן לכל אברך לתקופה שלא תעלה על שלוש שנים .במקביל ניתן להבטיח לאותו אברך המשך של אותה תמיכה לשלוש עד ארבע שנים נוספות, אם במהלך אותה תקופה ייצא ללימודים במסגרות מקצועות שיוגדרו כראויים או רצויים. רשת ביטחון זו של תמיכה כספית צנועה לתקופה מוגבלת תאפשר למי שחפצים בכך לקפוץ לים הסוער והלא מוכר של "לימודי חול" עם ודאות כלכלית מסוימת ולאחר מכן לצאת לעבוד. יתכן שהדבר יחייב גם פתיחת מסלולי הכשרה ולימוד שיהלמו את אורח החיים החרדי, ייתכן גם שיהיה צורך לנקוט צעדים נוספים, אולם אין ספק שהתמורה הלאומית תעלה בעשרות מונים על ההשקעה ותוביל את כולנו לעתיד טוב יותר.

ד"ר עליזה לביא , המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן