דוקו לא שקט
לא ברור במה רצתה לעסוק אורנה בן-דור בסרטה הדוקומנטרי על ילדי הריטלין. במכוני האבחון? בילדים? בהורים? בסוף התחושה הכללית של "בסרט הזה כבר היינו", סמדר שילוני מצאה ב"ילד לא שקט" שדווקא מערכת החינוך היא הבעיה האמיתית
בסוף "ילד לא שקט", מתברר שלא רק בני אדם לוקים בהפרעות קשב וריכוז. גם סרטי דוקו לוקים בבעיה הזאת, וגם הם, ממש כמו בני אדם, זקוקים לאיבחון וטיפול הולם. ריטלין, מישהו?
בן דור ומרואיינת. בסרט הזה כבר היינו (צילומים: ערוץ 10)
על מה בעצם היה "ילד לא שקט", ששודר אמש (שבת) בערוץ 10? האם הוא כיוון אל תופעת מכוני האבחון הפרוצים? או התמקד בדרך הייסורים שעוברים הורים בדרך אל האבחון ואחריו? באי היכולת של מערכת החינוך או משרד הבריאות להתמודד? בריטלין, ימח שמו ובטיפולים אלטרנטיביים? אורנה בן דור מנסה להקיף את כל אלה, ועוד בזרוע אמהית, והסרט יצא חסר מיקוד ומפוזר - ממש כמו הילדים שהוא עוקב אחריהם.
התחושה העיקרית היא שאת הסדרה הזאת כבר ראינו. ילדים מטושטשים, תרתי משמע, שמספרים שהמילים קופצות להם מהדף, הורים שלא יודעים איך להתמודד, כן ריטלין, לא ריטלין. הנושא המרכזי של הסרט, אם הבנתי נכון את ההודעה לעיתונות, היה איבחון ההפרעות וכל הנגזרות שלו - מכוני האיבחון, משמעות האיבחונים, סוגי איבחון ועלויות. זה באמת נושא שיחסית עוד אפשר לחדש ולהעמיק בו, אבל ב"ילד לא שקט" הוא נבלע בין שאר הבעיטות החופשיות, אולי כי הוא לא שערורייתי מספיק.
ושוב ריטלין
ילדי הריטלין שאמורים היו לדבר בסרט אמנם מדברים, לפחות אחד מהם, והוא אפילו מספר שהריטלין הכניס אותו לסוג של דיכאון או העדר מוטיבציה, אבל בסופו של דבר, ברגע מכמיר לב וכמעט אבסורדי, ילד הריטלין יוצא מהאיבחון עם מרשם לעוד ריטלין.
להפרעה יש גם יתרונות, שאולי עוד לא גילו
המומחה בסרט, ד"ר גיל זלצמן, שגם מאבחן את הילדים, מעלה את האבחנה היפה לפיה הפרעת קשב היא סימפטום ולא המקור לבעיה שהוא זה שמצריך טיפול. אלא שמיד אחריה נופל הסרט למלכודת שלפעמים נופלים אליה לא מעט הורים - אם נסמם או נדמים את הסימפטום, לרוב על חשבון הילד, יהיה לנו שקט נפשי.
מי שידבר עם ילדי הריטלין, כיום כבר מבוגרי הריטלין, יקבל תמונה מלאה ופרספקטיבה אמיתית עד התפכחות הדור הזה מפתרונות הקסם. מצד שני, ילדי הריטלין של פעם, מבוגרים מספיק כדי להמחיש שמדובר באנשים יצירתיים, פרודוקטיביים, שמתאימים לסביבת החיים המודרנית שהקצב שלה הולך וגובר, והיא מצריכה שליטה בהתרחשויות סימולטניות בכמה זירות. כשהם ייצאו לעולם הם יגלו את היתרונות של ה"הפרעה" שלהם. במובן מסוים אלה ילדי העתיד, בעוד שמערכת החינוך והדרישות שלה מהדור הזה, נשארו בעבר.