רכבת קלה עם מטען כבד
"לא ניתנת לעצירה" הוא סרט לא אופייני של טוני סקוט. אמנם האקשן נמצא לכל אורכו ובמנות גדושות, אולם ברקע נוכחת הקריאה החברתית להצלת מעמד הצווארון הכחול באמריקה
בלוחמה באוויר ("אהבה בשחקים", 1986), על צמיגים חרוכים במסלול המרוצים ("ימי הרעם", 1990), בתוך צוללת גרעינית ("כוננות מיידית", 1996) או במנהרות הרכבת התחתית ("חטיפת הרכבת התחתית 123", 2009). רק תנו לבמאי טוני סקוט כלי רכב שנמצא בתנועה והזדמנות להפגין את שלל טכניקות העריכה והצילום אותן צבר במהלך הקריירה - ואפילו סרט על קורקינט חשמלי יהפוך למותחן עוצר נשימה. בכיכובו של דנזל וושינגטון, כמובן.
אך צעצועי הילדים הגדולים עוד לא מוצו, וזמנו של הקורקינט טרם הגיע. ב"לא ניתנת לעצירה" ("Unstoppable") סקוט בחר ברכבת משא שדוהרת ללא השגחה ומאחוריה 39 קרונות עמוסים בחומרים מסוכנים.
התסריט (של מארק בומבק) נכתב בהשראת אירועים שהתרחשו בשנת 2001, לאחר ששודרגו לכבוד הסרט. סביר להניח שבמציאות לא התחולל הרגע הדרמטי שבו קוני קופר (רוזריו דוסון) אחראית התחנה מדווחת לבוס שלה אוסקר גלווין (קווין דאן) שהרכבת היא כמו ל"טיל בגודל בניין קרייזלר", ובטוח שלא היה במציאות רגע שבו הרכבת ההרסנית הייתה כפסע מהתנגשות ברכבת נוספת עמוסת ילדי בית ספר בטיול.
רכבת ההפתעות
אי אפשר שלא לחוש את הציפוי הפלסטי של הוליווד מעל רגעים אלו, ובכל זאת "לא ניתנת לעצירה" הוא סרט יוצא דופן בפילמוגרפיה של טוני סקוט.
מבחינה היסטורית סקוט שייך לדור של בימאים בריטים (יחד עם אלן פארקר ואחיו המוכשר יותר רידלי סקוט) שהגיעו בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 מעולם הפרסומות, ותרמו להכנסת שפה ויזואלית שטחית, מהירה ונוצצת לקולנוע האמריקאי. שיתוף הפעולה שלו עם המפיק ג'רי ברוקהיימר (שהמשיך לעבוד מאוחר יותר עם הוורסיה הצעירה והמעוותת של סקוט – מייקל ביי) יצר סרטים שקשה, למרבה הצער, להפריז במידת השפעתם על הקולנוע העכשווי.
סקוט לא זכה בעשור האחרון להצלחות מסחררות, אך נותר במאי רווחי. מבחינה סגנונית סרטיו סובלים מ"בימוי יתר" - עודף בחיתוכים, אפקטים ויזואליים, ומעברים בין מהירויות צילום. במקרים הקשים ביותר ("דומינו" הבלתי נסבל מ-2005), המיסוך סגנוני הוא כה כבד עד שהאפקט שלו על הצופים נע בין מיגרנה להתקף אפילפטי.
בפרמטרים המקובלים על סקוט "לא ניתנת לעצירה" הוא בחזקת קולנוע ריאליסטי. האקספוזיציה איטית, כמעט בלתי נתפסת ביחס לסרטיו הקודמים. המכבש הסגנוני האופייני אינו מתחיל לעבוד מדקת הפתיחה, אלא רק בזיקה להתפתחות המשבר. וחשוב מכל אלו - זהו סרט המתרחש במרחב אמיתי של אמריקה הפשוטה (פנסילבניה), ומשובץ בדמויות שלמרות עיצובן הלא מורכב, הן גרסאות הוליוודיות לגיטימיות ל"אדם אמיתי".
שתי הדמויות הראשיות בסרט הן של פרנק ברנס (דנזל וושינגטון, בשיתוף הפעולה החמישי שלו עם סקוט), מהנדס רכבות מנוסה ושקול. על פרנק נגזר לעבוד ביום הגורלי של אירועי הסרט עם וויל קולסון (כריס פיין), מפקח רכבות צעיר. קולסון מתקבל בחוסר אהדה מופגן על ידי חבריו הותיקים של פרנק, מכיוון שהוא חשוד כמי שקיבל את העבודה בזכות הקשרים המשפחתיים לאיגוד העובדים. עבורם הוא שייך לדור הצעיר המנסה לקחת מהם את מקומם.
שחור, לבן וצווארון כחול. סרט פעולה עם מסר חברתי
בתוך מסגרת יחסי זו - מבוגר ושחור המשמש כחונך לצעיר לבן, הסרט מעצב פנטזיה העולה מתוך המשבר הדרמטי המניע את הסרט. משבר שברמתו העלילתית המיידית הוא פשוט עד כדי גיחוך - רכבת מסוכנת שיצאה משליטה - אך מבחינת הרלוונטיות שלו למצב החברתי והכלכלי בארצות הברית העכשווית, יש בו עיסוק באפשרות ההצלה של מעמד עובדי הצווארון הכחול.
ירדו מהפסים
ב"כוננות מיידית", סרט הצוללת הגרעינית של סקוט, וושינגטון גילם קצין שחור המונע ממפקדו הלבן לשלח טילים גרעיניים. ב"חטיפת הרכבת התחתית 123" המשבר הפלילי מגלה את עומק השחיתות שפשתה במערכת העירונית (הלבנה), והופך את דמות המפקח על תנועת הרכבות שאותה מגלם וושינגטון מחשוד בשחיתות לגיבור היום. בסרט הנוכחי יש דמות שחורה נוספת - מפקחת התחנה קוני המייצגת את המקצוענות המשלימה את ניסיונו של פרנק.
האם בכלל צריך לציין כי מי שגרם את הבעיה בעצלותו ובטיפשותו הוא עובד לבן ושמן בשם דואי (איתן סופלי המוכר מתפקידו הדומה כאח בעל האינטליגנציה הגבולית מ"קוראים לי ארל"). בסרטים של סקוט לצבע תמיד יש משמעות, והיא אף פעם לא מתחבאת עמוק מדי מתחת לפני השטח.
שאלת פיתרון המשבר ושאלת החניכה של הבחור הצעיר, נכרכות בשאלות האישיות והמשפחתיות הקשורות לרקע של פרנק ושל וויל. לכל אחד מהם יש בעיות, ככתוב במדריכי כתיבת התסריטים ההוליוודיים, וכולן אמורות להגיע לידי פיתרון יחד עם סיום המשבר. כל זה שבלוני וצפוי למדי, אבל כשמסביב יש סרט שבכל זאת רוחש כבוד בסיסי לדמויות ולסביבה האותנטית בה הם מוצגות – זה גם נסלח.
לפנייה לכתב/ת 
