נתוני הגיוס - הצבא אחראי, לא בתי הספר
את שיעורי הגיוס הנמוכים יותר בעיר כתל אביב אין לתלות במוסדות החינוך, אלא בעובדה שענייני הצבא והביטחון אינם נמצאים שם במרכז השיח היומיומי. צריך להפסיק את פרסום נתוני הגיוס
אחת לשנה, במועדים מתוזמנים ומכוונים היטב מתפרסמים נתוני הגיוס של הערים ובתי הספר התיכוניים בארץ. פרסום זה הוא פסול ולא ראוי ויש מקום להפסיק אותו לאלתר. יש בפעולה זו ניסיון להפעיל לחץ חברתי על בתי הספר, כדי שיפעלו להעלות את שיעורי הגיוס אף שלמעשה למחנכים אין כל השפעה על דפוסי הגיוס של תלמידיהם. זאת ועוד, בפומביות הנתונים יש תרומה להעמקת השסע החברתי. כשהמקור העיקרי של הפערים איננו נמצא כלל בבתי הספר, אלא בהקשרים חברתיים ואידיאולוגיים רחבים יותר.
יוקרתיים וקצונה. במתן פומביות לנתונים אלה יש משום ניסיון ליצור תדמיות חיוביות ושליליות לקבוצות אוכלוסיה מבלי לנסות אפילו לספק הסבר כלשהו לתופעה עצמה.
בכל שנה נוהגים להמליך בתי ספר וערים שאחוזי הגיוס שבהם גבוהים במיוחד ואף לקשור כתרים על פי פילוח של ההתגייסות ליחידות קרביות, קורסים
מתגייסים, אבל פחות
צה"ל: תל-אביב אחרי רהט ב"ציון הגיוס"
חנן גרינברג
רק 70.5% מהצעירים בתל-אביב מתגייסים לצה"ל, לעומת 74.8% בממוצע הארצי. בעיר העברית הראשונה גם מתגייסים פחות ליחידות קרביות ולקצונה לעומת כלל הארץ. במקום הראשון מודיעין-מכבים-רעות, ירושלים בתחתית עם בני-ברק
בתחרות הגיוס 2010 מנצחות בגדול הישיבות התיכוניות וערים הנמצאות בפריפריה. ההסבר לאחוז ההתגייסות הגבוה בערים אלה, כרמיאל ורהט, למשל, הוא שהאוכלוסיות הגרות בהן רואות בצבא אמצעי למוביליות חברתית: קרש קפיצה עתידי לקשירת קשרים עם המרכז והזדמנות לרכישת מקצוע, השכלה ועוד. קבוצה אחרת שבה ניתן יהיה תמיד למצוא אחוזי גיוס ומוטיבציה גבוהים במיוחד ליחידות קרביות היא התלמידים הגרים ביישובי יהודה ושומרון (מעלה אדומים ואריאל, למשל), הרואים בצבא כלי להמשך שליטת ישראל בשטחים הכבושים.
כנגד זה, גם את שיעורי הגיוס הנמוכים יותר בעיר כתל אביב אין לתלות במוסדות החינוך, אלא בעובדה שענייני הצבא והביטחון אינם נמצאים שם במרכז השיח היומיומי של התלמידים וגם לא השאיפה לראות בשירות הצבאי דרך חיים ואמצעי להתפתחות אישית. אמנם הסכנה לקיומה של מדינת ישראל עדיין קיימת ומוחשית, אבל האיום הזה מורגש פחות בערים הגדולות, שהחיים שם אינם מתנהלים כל הזמן בסימן של סכנות קיומיות לאומיות וקונפליקטים רעיוניים, וכך טבעי הדבר שגם המוטיבציה הקרבית תהיה שם נמוכה יותר.
אולם את הנתונים המשמעותיים באמת הצבא אינו מספק, ולא בכדי: הנתונים המשמעותיים באמת נוגעים דווקא לחיילים הרבים המשתחררים במהלך שירותם הצבאי, ואת הנתונים האלה, הנמצאים באחריותו הבלעדית, הוא מעדיף להסתיר. הוא מעדיף להסתיר את העובדה שאין ברצונו להתמודד עם אותם חיילים המאתגרים את המערכת הצבאית; הוא מעדיף להטיל את האחריות על הערים ועל בתי הספר. הנטייה לשחרר את החיילים האלה נובעת כנראה לא רק מחוסר היכולת והסבלנות של המערכת הצבאית להתמודד עם בעיותיהם, כי אם גם מעודף של כוח אדם ביחידות שונות. חיילים רבים מעידים שוב ושוב על תפקידים מיותרים שהם מבצעים, על חוסר התכלית של עבודתם ועל אבטלה סמויה בשורות הצבא.
ולבסוף, יש להזכיר לאחראים על פרסום נתוני ההתגייסות שבתי הספר אינם קסרקטינים צבאיים ולא לשכות גיוס קדמיות. בתי ספר הם מוסדות חינוך שנועדו לחנך את תלמידיהם בראש וראשונה להיות שותפים אחראיים בחברה האזרחית ולטעת בהם לצורך זה ערכים אנושיים של סולידריות והדדיות. בתי הספר בישראל נועדו לחנך גם לחיים במדינה יהודית ודמוקרטית, וזאת דווקא בימים אלה, שבהם וו החיבור מתנהגת לא פעם כ-וו ההיפוך.
רם כהן, מנהל תיכון עירוני א' לאמנויות בתל אביב
לפנייה לכתב/ת 
מתגייסים לצה"ל. ארכיון
צילום: שאול גולן
רם כהן
מומלצים
