מחברות אסורות לקריאה

"וחשבתי לעצמי, אילו חיים מופלאים המצאנו לנו, הנשים והגברים, עוד מהתקופה שבה כיסינו רק את אזור החלציים ואכלנו זה את זה, במטרה לחצות את הגבולות המצֵרים את חיינו במציאות, ולדלג אל חיים אחרים, עשירים יותר, עוצמתיים יותר וחופשיים יותר, באמצעות הבדיון". כך כתב מריו ורגס יוסה, משהתבשר על זכייתו בפרס נובל.

משולש אהבה חושני. החדש של ורגס יוסה (עטיפת הספר)

ברומן, "המחברות של דון ריגוברטו", מתאר יוסה איש ביטוח אפרורי אשר מתגעגע אנושות ללוקרסיה, אשתו השנייה והארוטית להפליא. לוקרסיה נאלצה לעזוב אותו בעקבות רומן לוהט שניהלה עם פונצ'יטו, בנו הצעיר מנישואיו הראשונים. כדי להתגבר על געגועיו, דון ריגוברטו מעלה על הכתב הזיות פרועות ומכתבים, בתוך מחברות אישיות. 

מכאן והלאה מוביל המספר את הקוראים בשביליו הסבוכים והבלתי אפשריים של משולש אהבה חושני בין הבן, האב והאם החורגת, עד לכדי  סיפור בתוך סיפור, שבו משמשים זה לצד זה פנטזיה ומציאות, דמיון וממשות.  

שובו של פוֹנצ'יטוֹ

"אני מתגעגע אלייך מאוד, מדרָסְטרָה," זימר הקול שכה היטיבה לזכור. "את עדיין כועסת עלי? באתי לבקש ממך סליחה. תסלחי לי?"

"אתה, אתה?" בעודה לופתת את הידית חיפשה דוניה לוקרסיה נקודת משען בקיר. "אתה לא מתבייש להופיע כאן?"

"ברחתי מהאקדמיה", הפציר הנער והראה לה את בלוק הציור שלו, את עפרונותיו הצבעוניים. "התגעגעתי אלייך מאוד, באמת. למה את כל כך חיוורת?"

"אלוהים אדירים, אלוהים אדירים". דוניה לוקרסיה מעדה והתיישבה על הדרגש בסגנון קולוניאלי שהיה צמוד לדלת. היא כיסתה את עיניה, לבנה כסיד.

"שלא תמותי!" צעק הנער בבהלה.

ודוניה לוקרסיה - שחשה כי היא עומדת להתעלף - ראתה את דמותו הקטנה של הנער כשהוא חוצה את הסף, סוגר את הדלת, כורע על ברכיו לפניה, נוטל את ידיה ונושק להן בדאגה. "שלא תמותי, שלא תתעלפי, בבקשה." היא עשתה מאמץ להתעשת ולהשיב לעצמה את השליטה. היא נשמה עמוקות לפני שדיברה. היא דיברה לאט מחשש שקולה יישבר בכל רגע.

"לא קרה לי כלום. אני כבר בסדר. לא חשבתי שאראה אותך כאן, זה הדבר האחרון שציפיתי לו. איך אתה מעז? אין לך בכלל נקיפות מצפון?"

פונצ'יטו, שעדיין כרע על ברכיו, ניסה לנשק את ידה."תגידי שאת סולחת לי, מדרסטרה," ביקש. "תגידי לי את זה, תגידי. הבית כבר לא אותו בית מאז שעזבת. באתי לראות אותך המון פעמים אחרי הלימודים. רציתי לדפוק על הדלת אבל לא העזתי. לעולם לא תסלחי לי?,"לעולם לא," אמרה בחומרה. "לעולם לא אסלח לך על מה שעשית, ילד מושחת".

אבל בניגוד לדבריה, עיניה הכהות הגדולות סקרו בסקרנות, בשביעות רצון מסוימת, אפילו ברוך, את הסבך הפרוע של הראש הזה, את הוורידים הדקיקים של הצוואר, את קצות האוזניים המזדקרים מבעד לתלתלים הבהירים ואת הגוף האוורירי, התחוב בתוך המקטורן הכחול והמכנסיים האפורים של תלבושת בית הספר. נחיריה רחרחו את ריח הנעורים הזה של משחקי כדורגל, ממתקים וגלידה, ואוזניה הקשיבו לשריקות החדות של הקול המתחלף, שהידהדו גם הן בזיכרונה. ידיה של דוניה לוקרסיה נכנעו לנשיקות הגוזל של הפה הקטנטן והמתוק הזה.

"אני אוהב אותך מאוד, מדרסטרה", התחנחן פונצ'יטו, "ואפילו אם את לא מאמינה, גם אבא שלי אוהב אותך".

באותו רגע הופיעה חוּסטִיניאנה, צללית קלילה בצבע הקינמון עטופה בחלוק פרחוני, מטפחת לראשה ומברשת נוצות בידה. היא קפאה על עומדה בפרוזדור שהוביל אל המטבח. "אדון אלפונסו", מלמלה באי-אמון. "פונצ'יטו! אני לא מאמינה!"

"תראי, תראי", קראה דוניה לוקרסיה, מתאמצת להישמע כועסת יותר משהיתה. "הוא מעז לבוא לבית הזה. אחרי שהרס את חיי, אחרי שפגע כל כך בריגוברטו. לבקש שאסלח לו, להזיל דמעות תנין. ראית פעם חוצפה כזאת, חוסטיניאנה?"אבל אפילו עכשיו לא משכה מן הנער את אצבעותיה עמוסות הטבעות, שפונצ'יטו, נוקשה מיבבות, המשיך לנשקן. "לך מכאן, אדון אלפונסו", אמרה הנערה, כה נבוכה עד שבלי משים פנתה אליו בגוף שני. "אתה לא רואה כמה אתה מרגיז את הסניורה? לך כבר, פונצ'יטו".

"אני אלך אם היא תגיד שהיא סולחת לי", התחנן הנער, ופניו טמונות בין כפותיה של דוניה לוקרסיה. "ואת אפילו לא אמרת לי שלום וכבר את מתחילה להעליב אותי, חוסטיטה? מה עשיתי לך? הרי גם אותך אני אוהב מאוד, הרי כשעזבת את הבית בכיתי כל הלילה".

"שתוק, שקרן. אני לא מאמינה לאף מילה שלך". חוסטיניאנה החליקה על שערותיה של דוניה לוקרסיה. "שאביא לך ממחטה ספוגה בכוהל, סניורה?" - "רק כוס מים. ואל תדאגי, אני כבר מרגישה יותר טוב. כשראיתי כאן את הפרחח הזה התבלבלתי לגמרי". ולבסוף, בתנועה רכה, משכה את ידיה מידיו של פונצ'יטו. הנער נשאר כורע לרגליה, אך חדל לבכות והתאמץ לכבוש את יפחותיו. עיניו היו אדומות, והדמעות התוו פסים על לחייו.

חוט של רוק נתלה מפיו. מבעד לערפל שציעף את עיניה התבוננה דוניה לקורסיה באף החטוב, בשפתיים המעוצבות, בסנטר המזדקר הקטן ובגומה שבו, בשיניו הצחורות. היא השתוקקה לסטור לו, לשרוט פנים אלה של ישו הילד. צבוע! בוגד! אפילו לנשוך אותו בצווארו ולמצוץ את דמו כמו ערפד. "אבא שלך יודע שאתה כאן?"

"מה פתאום, מדרסטרה", השיב הנער בו ברגע בטון חשאי. "מי יודע מה הוא היה עושה לי. הוא אף פעם לא מדבר עלייך, אבל אני יודע כמה שהוא מתגעגע. הוא לא חושב על שום דבר אחר, ביום ובלילה, אני נשבע לך. באתי בסתר, ברחתי מהאקדמיה לציור. אני הולך לשם שלוש פעמים בשבוע אחרי הלימודים. את רוצה שאראה לך את הציורים שלי? תגידי שאת סולחת לי, מדרסטרה".

"סניורה, אל תגידי לו את זה, ותגרשי אותו". חוסטיניאנה חזרה עם כוס מים. דוניה לוקרסיה גמעה כמה לגימות. "שלא תתני לפנים היפות שלו להטעות אותך. הילד הזה הוא השטן בכבודו ובעצמו, ואת יודעת את זה. הוא יעשה לך עוד איזה תעלול מרושע, יותר גרוע מהראשון".

"אל תגידי את זה, חוסטיניאנה." פונצ'יטו עמד לפרוץ שוב בבכי. "אני נשבע לך שאני מתחרט, מדרסטרה. לא ידעתי מה שאני עושה, בחיי. לא התכוונתי שיקרה משהו. את חושבת שרציתי שאת תעזבי את הבית? שאני ואבא שלי נישאר לבדנו?"

"לא עזבתי את הבית", השיבה דוניה לוקרסיה בשפתיים חשוקות. "ריגוברטו זרק אותי, כמו איזו זונה. באשמתך!"

"אל תגידי מילים גסות, מדרסטרה!" הנער הנרעש נשא את שתי ידיו. "אל תדברי ככה, זה לא מתאים לך."

על אף צערה וזעמה, דוניה לוקרסיה כמעט חייכה. לא מתאים לה לומר מילים גסות. ילד מעודן, רגיש? חוסטיניאנה צודקת: זהו נחש בעל פני מלאך, לוציפר.

הנער פרץ בתרועה: "את צוחקת, מדרסטרה! זה אומר שסלח לי? תגידי, תגידי שסלח לי, מדרסטרה". הוא מחא כפיים. מעיניו הכחולות נעלמה העצבות, וזיק של שובבות ניצת בהן. דוניה לוקרסיה הבחינה שאצבעותיו מוכתמות בדיו. למרות רצונה היתה נרגשת. האם היא עומדת להתעלף שוב? איזה דבר. היא ראתה את עצמה במראה שבכניסה: היא שבה ועטתה את הבעתה הרגילה, אבל אודם קל צבע את לחייה, וחזה עלה וירד בהתרגשות. בתנועה מורגלת כיסתה את מחשוף שמלתה.

כיצד ייתכן שהוא כה מושחת, כה ציני, כה מעוות, בגיל צעיר כל כך? חוסטיניאנה קראה את מחשבותיה. היא התבוננה בה כאומרת: "אל תהיי חלשה, סניורה. אל תסלחי לו. אל תהיי כל כך טיפשה!" על מנת להסתיר את מבוכתה לגמה עוד כמה לגימות מים; הם היו קרים ושיפרו את הרגשתה. הנער נחפז לקחת בידו את ידה הפנויה ולנשק לה מחדש, כשהוא מפטפט:

"תודה, מדרסטרה. את כל כך טובה. ידעתי, בגלל זה העזתי לדפוק על הדלת. אני רוצה להראות לך את הציורים שלי. ושנדבר על אֶגון שילֶה, על החיים שלו ועל הציורים שלו. לספר לך מה אעשה כשאהיה גדול ועוד אלף דברים. את כבר מנחשת? צייר, זה מה שאני רוצה להיות".

חוסטיניאנה נדה בראשה בדאגה. בחוץ נשמעו קולות מנועים וצפירות שהפרו את שלוות אחר הצהריים של סן איסידרו. מבעד לווילונות השקופים של הסלון הקטן, ששימש גם פינת אוכל, התבוננה דוניה לוקרסיה בענפים החשופים ובגזעים המסוקסים של עצי הזית שהפכו לידידיה. די להססנות, הגיעה העת להתעשת.

"בסדר, פונצ'יטו", אמרה בחומרה שלבה כבר לא תבע ממנה. "עכשיו תשמע בקולי. לךְלךָ, בבקשה".

"כן, מדרסטרה". הנער התרומם מיד. "מה שתגידי. תמיד אשמע בקולך, תמיד אציית לך בכול. את כבר תראי כמה יפה אני אתנהג". קולו והבעת פניו היו של מי שנטל כבד הוסר מעליו, והוא מפויס עם מצפונו. תלתל זהב ירד על מצחו, ועיניו נצצו משמחה. דוניה לוקרסיה התבוננה בו כשתחב את ידו לכיסו האחורי, הוציא ממנו ממחטה וקינח את אפו. אחר כך הרים מן הרצפה את ילקוט הגב שלו, את תיק הציורים ואת קופסת הצבעים. עמוס בכל אלה נסוג לאחור לעבר הדלת וחייך בלי להסיר את מבטו מדוניה לוקרסיה ומחוסטיניאנה.

"ברגע שאוכל, אברח פעם נוספת בשביל לבוא לבקר אותך, מדרסטרה", צייץ מהדלת. "וגם אותך, כמובן, חוסטיטה".

כאשר נסגרה דלת הרחוב, נותרו שתי הנשים על עומדן בלי לנוע ובלי לדבר. כעבור זמן מה צלצלו מרחוק פעמוני הכנסייה של הבתולה מפּילאר. כלב נבח.