ריטלין לבן שלי? אין סיכוי
כשכל המורות ויועצת בית הספר קבעו שהילד צריך ריטלין, ליאת רותם מלמד, אמא לשלושה, אמרה שאין סיכוי שהיא מכניסה את הרעל הזה לבן שלה. אחרי חודשים של התעקשות, בן ה-9 שלה, אמר את המילה האחרונה
שלום, שמי ליאת ואני נותנת לבן שלי מדי בוקר 20 מ"ג ריטלין. נו, למה אתם מחכים? תתנפלו עליי. תגידו שאני מסממת את הבן שלי, הופכת אותו לזומבי, מלעיטה אותו בתרופות פסיכיאטריות ושאני סתם רוצה שקט. תגידו שאני אמא גרועה, שאני לא אוהבת אותו מספיק, שלא הינקתי אותו מספיק, שאני מאכילה אותו ביותר מדי מזון מעובד ושאני לא נמצאת מספיק בבית.
הוצאתם את זה מהלב? עכשיו אולי תתפנו לרגע מההטפות שלכם בנושא הריטלין, שהפכה בשנים האחרונות למילת קוד להתלהמות על הורים ותקשיבו לצד שלי, של זאת שבעיניים פקוחות ולב דואג החליטה לעשות את הצעד הזה ולתת איזושהי תקווה לילד שנראה היה שאיבד אותה.
מה המורות רוצות מהבן שלי?
אני מודה שעד לפני מספר חודשים גם אני הייתי בצד שלכם. כשיועצת בית הספר העלתה בפני בפעם הראשונה את רעיון הריטלין, אמרתי לה שהיא חולמת. אין סיכוי שבעולם שאני מכניסה את הרעל הזה לבן המושלם שלי. נכון, הוא חולמני ולא מרוכז, אבל הוא לא מפריע לאף אחד ובטח לא צריך את הכדור הזה, ששמעתי עליו כל כך הרבה דברים רעים.
וכך עברו להם החודשים. כמעט מדי שבוע קיבלנו טלפון, מכתב או הערה ביומן ממורה שהתלוננה על כך שהנסיך שלי לא משתתף בשיעור.
ואני? אני נכנסתי לאובססיה בנושא. העברתי אותו לדיאטה מיוחדת, ללא סוכרים, קמח לבן או כל דבר אחר שילד בגילו (תשע, אם תהיתם לרגע) אוהב. בכל יום ישבתי איתו שעות כדי להשלים את כל החומר שהוא היה אמור ללמוד בבית הספר ועמדתי איתנה מול כל אותן מורות, שרק מחפשות איך לסמם את הבן שלי כדי להכניס אותו לשבלונה שהן רוצות.
וכך המשיכו לעבור להם החודשים והמצב המשיך להידרדר. המורות, מצד אחד, בשלהן. אני, מן הצד השני, מבוצרת בעמדתי. עד שהגיעה סוף השנה שעברה, יום חלוקת התעודות. התלמיד שלי חזר מבית הספר ובמקום לשמוח בתעודה שקיבל, נכנס הביתה בפנים נפולות. תוך דקות ספורות הבנתי בדיוק למה. למרות שהציונים היו טובים, אפילו מאוד, כמעט בכל אחד מהמקצועות העירה המורה שהוא צריך "לשמור על הסדר" ו"להיות יותר מרוכז בשיעור".
בשלב הזה כבר התחרפנתי לחלוטין. "מה הן רוצות ממנו?", לא הפסקתי לשאול את עצמי. "הרי הן יודעות שקשה לו להתרכז".
התחלתי עם עקשנות וסיימתי עם מרשם
כמה שעות מאוחר יותר, כשקצת נרגעתי, ישבתי עם בעל התעודה בכבודו ובעצמו לשיחה לא מתוכננת על המיטה שלו. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שבה ניהלנו שיחה פתוחה ואמיתית על הנושא. הפעם הראשונה שבה הבנתי שהוא אכן קורבן של כל הסיפור הזה, אבל לא רק קורבן של מערכת החינוך.
הוא ישב מולי, ילד בן תשע, ובדמעות סיפר עד כמה קשה לו. קשה לו שהוא לא מצליח לשבת יותר מכמה דקות ולהתרכז במה שהמורה אומרת, קשה לו להביא את עצמו לבצע את המשימות שהיא מבקשת ממנו ובעיקר, קשה לו מכך שאף פעם לא מרוצים ממנו.
אני, כמובן, התחלתי לבכות ביחד איתו. פתאום קלטתי שזה בכלל לא אני מול המערכת ושיש פה ילד, כבר די בוגר, שנכלא שלא באשמתו למצב שסוגר עליו. הבנתי שאת מערכת החינוך אני ממש לא יכולה לשנות, אבל את הגישה שלי, את העקשנות שלי, אני דווקא כן.
כבר באותה השיחה העליתי בפניו את רעיון הריטלין. מתברר שהוא כבר שמע על הנושא, אבל רצה לדעת עוד. הסברתי את התהליך, את האבחון שצריך לעבור ואת העובדה שמדובר בכדור שצריך לבלוע בכל בוקר. והוא, ילד שכל כך לא אוהב לבלוע כדורים ותרופות, ממש קפץ על המציאה.
אני לא אלאה אתכם בכל מה שעברנו בדרך, אבל כמה שבועות לאחר מכן, בעיצומו של החופש הגדול, כבר היינו אצל נוירולוג (באופן פרטי כמובן. התורים לרופאים של הקופה הם בלתי נגמרים). הוא אישש את מה שכולנו חשבנו והודיע שמדובר בהפרעת קשב וריכוז, ADD. יצאנו ממנו עם שמונה עמודים של אבחון, מרשם לריטלין והמלצה לטיפול רגשי ולקבוצת הורים (ששאלת המימון שלהם דורשת טור בפני עצמו).
אותו הילד - רק יותר רגוע
אני מודה שבפעם הראשונה שבה נתנו לו ריטלין חשבתי שאני עומדת בפני התמוטטות. שטיפת המוח שעברתי במשך תקופה ארוכה כל כך חדרה לי עמוק לתוך הורידים והייתי בטוחה שבעוד רגע העיניים שלו יתהפכו, הידיים יתיישרו והוא יסתובב בבית כמו אותם זומבים מהסרטים.
ברור לכם שזה ממש לא מה שקרה. הוא היה בדיוק אותו ילד, עם אותו דמיון ואותה שמחת חיים, רק רגוע יותר. וכך הוא מאותו היום ועד עכשיו. בפעם הראשונה בחייו הוא כותב במחברות וחוזר הביתה כמעט בלי שיעורי בית, פשוט כי הוא מספיק לעשות את הכול בשיעור. זו גם הפעם הראשונה שבה הוא שמח לפתוח בפנינו את המחברות, הספרים והיומן, פשוט כי המורות כותבות בהם שבחים.
אז נכון, יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור והריטלין לבדו ממש לא מספיק, אבל בין מה שכל אותם נביאי זעם מספרים לנו, ההורים, על הכדור הזה, לבין מה שקורה במציאות, יש מרחק של מיליארדי שנות אור. הוא אמנם לא מתאים לכולם ובהחלט יש ילדים שסובלים מתופעות לוואי לא נעימות וגם מערכת החינוך יכולה לעשות הרבה (או אולי היא יכולה פשוט להתחיל לעשות), אך כדאי שכולנו נזכור שאת מלחמות הריטלין אנחנו מנהלים על גבם של הילדים, רגע לפני שאנחנו עומדים על שתי הרגליים האחוריות.
לפנייה לכתב/ת 
