משפט שלמה המודרני

בימים אלו עומדת ועדת שניט להגיש את המלצותיה לכנסת, שהמרכזית בהן היא ביטול "חזקת הגיל הרך" והנהגת "משמורת משותפת". המלצה זו מנותקת מהמציאות ונידונה לכישלון. היא מתיימרת לייצר מציאות שוויונית בחלוקת האחריות בין הורים מתגרשים על הטיפול בילדים, באמצעות מערכת המשפט. מדובר במהלך שעלול לפגוע קשות בילדים בגיל הרך להורים מתגרשים.

"חזקת הגיל הרך", המעוגנת היום בחוק, מבטיחה המשכיות ויציבות בטיפול בתינוקות ובילדים עד גיל 6, אצל ההורה המטפל עד לגירושים, כלומר ברובם המכריע של המקרים אצל האם. במציאות כיום רק שיעור זניח של אבות הם המטפלים העיקריים בתינוק או בילד קטן לפני גירושיהם. לביטול חזקת הגיל הרך, יהיו השלכות הרות אסון על התינוק או הילד הקטן ומשפחתו: השלכות

 כלכליות כתוצאה ממאבקים משפטיים יקרים וממושכים על מתכונת המשמורת עליו; השלכות נפשיות בעקבות התערבות גורמי "טיפול" הבוחנים "מסוגלות הורית" וגוזרים על תינוקות וילדים עד גיל 6 לחיות בין שני בתים.

מסקנות הוועדה סומנו עם מינויו של פרופ' דן שניט על ידי ציפי לבני בזמן שזו היתה שרת המשפטים, ליו"ר הוועדה. כבר בראשית שנות ה-90 פרסם שניט מאמר הקורא לבטל את חזקת הגיל הרך. אם תתקבל ההמלצה של הוועדה על "משמורת משותפת" במציאות הקיימת בישראל, נידונים התינוקות והילדים הקטנים להיות מטולטלים בין שני הורים, שלעתים קרובות עוינים זה את זה, בין שני בתים שלרוב רחוקים זה מזה. הם גם עלולים להיות קלף מיקוח בידי גברים, כדי להימנע מתשלום מזונות.

במסגרת של "משמורת משותפת" כל החלטה הקשורה לילדים, ביקור רופא, טיפול פסיכולוגי וכדומה, החייבת להתקבל במשותף, יכולה להפוך למאבק ולשבש את חיי היום-יום של ילדים. לטובת הילדים אין דבר וחצי דבר עם השינוי ה"מהפכני" של ועדת שניט.

האם מקריבה יותר

בקמפיין של ועדת שניט מטשטשים, וכנראה לא במקרה, את העובדה שחזקת הגיל הרך עוסקת בילדים עד גיל 6, ולא בכלל הילדים. על הטיפול בהם, ברוב המקרים, אחראיות האמהות. בעוד שרק 1% מהגברים עוזבים את העבודה עם הולדת ילד, 25% מהנשים

 עושות זאת ו-16% מהן, לעומת 3% מהגברים, מקטינות את היקף משרתן עם הלידה. האחריות המרכזית על ילדים בגיל הרך, המטופלים במעונות יום ובגני ילדים, אף היא נופלת בעיקרה על האמהות.

אין מדובר ביכולת הורית טבעית עדיפה של נשים על זו של גברים, אלא בניתוב כלכלי-חברתי-תרבותי של נשים ל"אמהות" ובמדיניות המקבעת את מעמדן הכלכלי כ"מפרנסות משניות". עובדה זו באה לידי ביטוי בקשר החד-משמעי בין הריכוז הנרחב של נשים בשוק עבודה "נשי", שמשמעותו העיקרית היא עבודה מעין חלקית, המותאמת לאורך השהות של ילדים במסגרות החינוך, תמורת שכר כאילו מלא (למשל, חמישית מהנשים בישראל עוסקות בהוראה).

לפיכך, הטענה שמהווה בסיס עיקרי להמלצות ועדת שניט, כי חלוקת התפקידים המסורתית בין גברים לנשים כבר לא רלוונטית, היא מטעה ומסולפת. די אם נזכור כי למעלה מ-40% מאוכלוסיית ישראל ולמעלה ממחצית מהילדים בישראל - במגזר הערבי, החרדי והדתי - גדלים במשפחות שבהן נשים הן המטפלות הכמעט בלעדיות בילדים. ברוב רובן של משפחות אלו הגברים הם "המפרנסים העיקריים" או הבלעדיים (במגזר הערבי) ונשים הן גם המטפלות בילדים וגם המפרנסות העיקריות (במגזר החרדי).

"חלוקת תפקידים" זו מדגימה את גודל ההטעיה בטענת ה"שינוי" בחלוקת התפקידים מהעבר. במובנים רבים החלוקה המגדרית בשוק העבודה, בצבא, בבתי הדין הרבניים ועוד, חריפה היום יותר מזו של שנות ה-50 ולפניהן. מכאן, שהרטוריקה של ועדת שניט התבססה במידה רבה על הצגה שקרית, שאין לה כל אחיזה במציאות. שינוי בדפוסי הטיפול בילדים מחייב שינוי עמוק במציאות התעסוקתית-חינוכית-תרבותית ולא בחוק המותאם למציאות הזו.

במציאות הקיימת, ובניגוד לתמונה אותה מנסה לייצר ועדת שניט, חזקת הגיל הרך אינה פוגעת, לרוב, בקשר בין אבות לילדיהם. ממחקר של ד"ר שרונה מנדל עולה כי בישראל (בניגוד לארה"ב) אבות לא משמורנים נמצאים בקשר הדוק עם ילדיהם. על הבעיות השכיחות בסוגיית מצבם של ילדים להורים מתגרשים עומד ד"ר שלמה אריאל, פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי וזוגי: התחמקות

 האב מתשלום מזונות; התנתקות מוחלטת של האב מילדיו והתנכרות אליהם; הכפשת האם מצד האב (הכפשה על ידי האם היא פחות אופיינית). ה"מהפיכה" שאותה מציעה ועדת שניט בדמות משמורת משותפת מוגדרת על ידו כניתוק הילד מסביבתו הטבעית והרגשה של היעדר בית.

גם היום יכולים אבות שהם המטפלים העיקריים בילדים בגיל הרך, לקבל חזקה על ילדיהם בהסכמה או בעקבות מאבק משפטי. השינוי בחוק יהפוך את היוצא מן הכלל למציאות של סבל מתמשך עבור הכלל. את המחיר הכבד ישלמו ילדים קטנים ואמהותיהם ומי ירוויח מיישום המלצות הוועדה? עורכי דין, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, אשר יגרפו הון מייצוג משפטי וממתן חוות דעת. להם יש אינטרס ברור במימוש ההמלצות.

פרופ' אסתר הרצוג, ראש התוכנית לאנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל , מרכזת פרלמנט נשים