מיהו פסיכולוג: מדען או מספר סיפורים?
מה מוביל סטודנטים רבים כל-כך אל לימודי הפסיכולוגיה? האם זהו המחקר החדשני במדעי המוח או שרבים עדיין חולמים על ספת הפסיכולוג הישנה? פרופ' עמירם רביב חושב שלמרות התרומה הגדולה של מדעי החיים להבנת האדם, כנראה שהסיפור של פרויד תמיד יהיה מושך יותר מניסויים בעכברים
לאן הפסיכולוגיה צועדת? ומה צריך ללמד?
כשהתבקשתי לענות על השאלה הסבוכה הזאת על ידי עורך ערוץ זה, השבתי לו, שמאחר שאין לי עמדה מגובשת, אני מוכן להגיב, כמחווה לפרויד, ב"אסוציאציות חופשיות" ובכמה הִרהורים שיגדירו את עמדתי כלפי הנושא כעמדה אמביוולנטית (זו בעצם עוד מחווה לפרויד). אגב, אם נראה את מספר האִזכורים בגוגל לערך אמביוולנטיות (330 אלף בעברית ולמעלה מ-16 מיליון באנגלית) נבין שזו פוזיציה די מכובדת.
השאלה התעוררה בעקבות מחשבות שהועלו באוניברסיטה העברית להעביר את המחלקה לפסיכולוגיה לקמפוס בגבעת רם על מנת שתשכון שם יחד עם הפקולטה למדעי החיים. מטרת המעבר לציין את "מדעיותו" של המחקר הפסיכולוגי ולהלן מקצת ממחשבותיי בנדון.
אני מאמין שאנו נמצאים בתקופה שבה יש עניין רב בחקר המוח ובהשלכותיו של מחקר זה על ההתנהגות הנורמאלית והאב-נורמאלית של בני אדם. למרות שאני חושש שיידרש מחקר בסיסי ויישומי רב עד שתתפענח כל התמונה, אם בכלל, זו בהחלט אחת הגזָרות החשובות של המחקר כיום.
גם אם עדיין אין בנמצא הרבה תוצאות מעשיות מיידיות, יש הרבה ידע שנצבר ממחקרי המוח והמדעים הקוגניטיביים שיכול לתרום להבנת ההתנהגות האנושית. אגב, אין כוונתי להתייחס למחקר הרפואי והפרמקולוגי בתחומי בריאות הנפש, אלא בעיקר למחקר הנעשה בחוגים לפסיכולוגיה.
לטעמי חשוב שהפסיכולוג היישומי יהיה מצויד בהבנה בסיסית, ואולי מעט יותר מבסיסית, על המתרחש במוח האדם. נקודה נוספת כרוכה בהבנה של הצורך בשילוב ידע בין-תחומי על מנת לקבל תמונת אדם רחבה ושלמה.
הכסף של מדעי המוח
מי שיעקוב אחרי נדודי הפסיכולוגיה מהפילוסופיה ומדעי הרוח אל מדעי החברה, ונדודיה מהרפואה אל מדעי הרוח והחברה (כן, שוב פרויד) וכל מי שייזכר ב"תולדות הפסיכולוגיה", יבין ש"מדעי החיים" היא עוד תחנה מתבקשת. היא מתבקשת מסיבות תרבותיות, מדעיות, טכנולוגיות וכלכליות (מה לעשות, תקציבי המחקר ברפואה ובמדעי החיים תמיד יהיו גדולים יותר מאשר במדעי הרוח או החברה).
ברור כיום שעבודה משותפת של חוקרים מתחומי ידע שונים מעשירה את המחקר ומפרה אותו. אבל השאלה מי הפרטנר של הפסיכולוג ועם מי הוא ישתף פעולה במחקר קשורה לסוציולוגיה ולפסיכולוגיה של הדיסציפלינות ובעלי המקצוע העוסקים בהן.
נכון, גם במדע יש אופנות ו"טרנדים" והמוח כיום מרתק הרבה מתעניינים. הנוירו-סיינס (מדעי המוח) קוסם לא רק לפסיכולוגים פיזיולוגיים, לפסיכולוגים הקוגניטיביים ולפסיכולוגים קליניים והתפתחותיים. הוא קוסם גם לפסיכולוגים החברתיים, הוא מרתק כלכלנים והוא מעניין חוקרים מתחומים רבים.
כאמור, יש קסם וכסף בחקר המוח, אבל התנועה היא דו- סיטרית - לא רק מהפסיכולוגיה למוח, אלא גם ממדעי החיים לפסיכולוגיה. משנה לשנה מתרבים תלמידים בתחומי מדעי החיים המשלבים בלימודיהם גם לימודי פסיכולוגיה.
מדעי המוח: גם במדע יש אופנות וטרנדים (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
למעשה השילוב של מדעי המוח ופסיכולוגיה מהווה תוכנית יוקרתית המושכת תלמידים מעולים. אבל אם נבדוק כמה מאלפי התלמידים הלומדים פסיכולוגיה לתואר ראשון אכן רואים את עתידם במחקר בכלל ובחקר המוח בפרט, נגלה שהם במיעוט. רובם של התלמידים כנראה מחפשים משהו אחר. וכאן סיפור קצר.
כשאהיה פסיכולוג...
לפני למעלה מ-45 שנה, במסגרת עבודה סמינריונית שהיה עלי להגיש במהלך לימודי, בקשתי מ-250 נבחני ה'קונקורס' (המבחן הפסיכומטרי של פעם, שהיה נהוג רק בחוגים לפסיכולוגיה) שרצו להתקבל לחוג לפסיכולוגיה בירושלים, לכתוב חיבור על הנושא: "יום עבודתי בעוד עשר שנים".
הכוונה הייתה ללמוד על השאיפות ועל דימוי המקצוע שיש למתעתדים ללמוד פסיכולוגיה. יקצר המצע מלפרט את כל הסיפור, אך די שאדווח שהתימה הבולטת הייתה הדימוי של המטפל הפסיכו-דינמי, היושב בקליניקה הפרטית (כן, כבר אז!) ומנתח את הקונפליקטים הבלתי מודעים של מטופליו.
הרבה שנים אחר כך, בבדיקות אקראיות במפגשים עם מועמדים ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, הניבה השאלה העתידית הזו תשובות דומות. לא פעם יצא לי לשוחח עם עמיתים באקדמיה המנחילים גישות טיפול התנהגותי- קוגניטיבי, המֵצרים על כך שחלק גדול מתלמידיהם לא המשיכו לטפל בדרכם.
את רובם סחף אור הפסיכולוגיה הדינמית לזרמיה. אחת הסיבות העיקריות היא שההתמחות וההדרכה על העבודה הטיפולית נעשית ברובה במסגרות הדוגלות באסכולות דינמיות. במאמר מוסגר רק אציין שבעשור האחרון בכל זאת התרבו המסגרות המיישמות טיפולים התנהגותיים קוגניטיביים.
הסיפור המרתק של אדיפוס
על הסיבות מדוע אנשים רוצים לעסוק בטיפול פסיכולוגי נשפכו נהרות של דיו. די אם נזכיר את ההגדרה האמריקאית המפורסמת לפסיכולוג: " A Jewish Doctor who hates blood". אבל יש לי גם הסבר פשוט נוסף, מעבר לכל ההסברים הנכונים והמורכבים. הסיפור!
לפני כמה שנים שוחחתי עם פרופ' חיים עומר על הרצאה שאותה עמד לשאת בנושא הטיפול הנרטיבי. עלה בראשי הסלוגן הבא: "העולם עובד על סיפורים, כל השאר - תיאוריה". לא אכנס לדְרש על הפסוק, אבל נראה לי שאנשים הולכים (בין השאר) ללמוד פסיכולוגיה לא בגלל הספורים של הביהביוריסטים, אלא בגלל הסיפורים של פרויד, יונג, ויניקוט, יאלום ומטפלים אחרים.
אדיפוס וחבריו מעניינים יותר מחשיפה הדרגתית לאובייקט מפחיד. בחלומות ופשרם יש סיפור מעניין והפוביה של הנְס הקטן מרתקת לאין שיעור מהפוביות המטופלות כיום במרפאות חרדה. מעבר לרצון לעזור לבני אדם במצוקה, אנשים מחפשים עניין ומשמעות (וקצת פרנסה מצער הזולת).
אדיפוס. גם מלך, גם תסביך (ציור: אנגר 1805)
עדיין אין מתחרה רציני לסיפור הדינמי. תוסיפו את הסופרים והמשוררים שמטיבים להבין את נפש האדם ולתארה על כל נפתוליה וזאת עוד לפני פרויד, ותבינו את זיקתה של הפסיכולוגיה למדעי הרוח והחברה. מכאן שלפחות מההיבט של צרכני הלמידה של הפרופסיה הפסיכולוגית אולי שינוי המקום לא ייטיב את המזל.
נראה שהביקוש ללימודי פסיכולוגיה קלינית ימשיך להיות אחד הקטרים הראשיים במשיכת תלמידים לחוגים לפסיכולוגיה. הרי בירושלים כבר היו תקופות שניסו לא ללמד פסיכולוגיה קלינית, וחזרו בהם.
ואשר לאלה שעדיין תוהים לגבי מדעיותו של המחקר הפסיכולוגי המתנהל במסגרת הפקולטות למדעי החברה, נראה לי שעדיין אין מקום לרגשי נחיתות מול כמה מענפי המדע האחרים.
ומזווית אישית לגמרי. בתור מי שהשלים את לימודיו בימים שהפסיכולוגיה הייתה עדיין בגבעת רם, בכל פעם שאני מבקר בקמפוס הלבירינטי (קלסטרופוביה?) שבהר הצופים ומחפש בו את דרכי (ואת מכוניתי בחנייה האפלולית) אני מהרהר שאולי אין רע בלחזור לגבעת רם...
אני לא בטוח שהצלחתי להסביר את עצמי אבל אתייעץ עם עמיתַי. אולי הם יסבירו לי את כוונתי.
פרופסור עמירם רביב, דקאן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז ללמודים אקדמיים, אור יהודה. פרופסור אמריטוס בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. בוגר, מוסמך ובעל תואר דוקטור, כולם מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
לפנייה לכתב/ת 
