הכל התחיל כשבנו את האייפל

שורש המילה Novel (רומן), מזכיר לנו הסופר פבלו דה סנטיס, משותף למילים Nouvelle, Novel, Novela . הרומן מתפתח סביב ההתחקות אחר ה"חדש", תוך האזנה לידיעות, לשמועות ולחלקי מידע בלתי צפויים, והעברתו באמצעות היצירה לממד הבדיון.

גווארה. קרא ספרים תוך כדי הליכה (צילום: אלברטו דיאז קורדה)

סופר אחר, ריקרדו פיגליה, מצייר בספר המסות שלו "הקורא האחרון" דיוקן של צ'ה גווארה כקורא ספרים: דמות של אדם תזזיתי, חסר שקט, שקורא בהליכה, שקורא את ספריו של ג'ק לונדון בעודו יושב על ענף של עץ, מעשן. פיגליה שואף להחזיר את הקריאה למצב חיוני והוא מוצא בצ'ה גווארה מימוש אלגורי של רצונותיו שלו.

שני הדימויים הללו מבליטים כמה מרכיבים, שלשיטתי אמורים לעמוד בבסיס כל עשייה אמנותית-ספרותית: הרצון בחיפוש אחר החדש, התגלית, הטקסט שניתן להחשיבו כעל בשורה ספרותית. החלום למצוא בקורא שותף מלא ליצירה, אדם שחש באי-נחת אל מול המציאות הנתונה ושרואה בספרות מפלט ומרחב פעולה. לטענת רבים, ישנו ממד שאבד בספרות בעידן הנוכחי, ויש לאתרו מחדש או לחילופין לחפשו בספרות של המאות הקודמות, ממד ההמצאה.

טריטוריה פסולה

בימנו, הוצאות לאור רבות מבקשות לפרסם אך ורק מה שהן מכנות באופן אירוני "ספרות חדשה". מדובר בעמדה נפוצה לפיה יש לפרסם יצירות שראו אור בעשור האחרון בלבד, מכיוון ש"אין לחזור אחורה, אלא לחשוב מהיום והלאה", כאילו העבר היא טריטוריה פסולה.

בנוגע למושג ה"חדשנות", הרצון המתמיד בחדש, איני סבור שיש לקבוע את מידת מקוריותו של הספר לפי שנת כתיבתו, אלא לפי מידת הרלוונטיות של הספר הזה להווה. לא בנושא שלו: גלובליזציה, ניאו-ליברליות או התחממות כדור הארץ - אלא בהיותו טקסט שצורתו חדישה ופתוחה. זאת לעומת הדמות הטיפוסית של הסופר הראליסטי, הקובע מרחק גדול בינו לבין הקורא, ומגיש לו יצירות סגורות וחתומות.

הספרות המודרנית, לעומת זו הראליסטית, דמוקרטית יותר, כתובה במידה רבה בגובה העיניים, ולכן היא יוצרת מרחק מצומצם יותר בינה לבין הקורא: היא מחשיבה אותו כשווה בין שווים, בעוד כתיבתו של בורחס היא תוצר של חקירה בלשית המחפשת בזכוכית מגדלת ראיות ותגליות בתוך רומנים גותיים, או מידע שולי שרק הוא יכול להציל מתוך מסמכים נשכחים, הספרות המודרנית מנסה, בין היתר בהשראת בורחס, להפוך את הקורא עצמו לבלש. בלש המחפש את משמעותו של הספר ברווחים ובפערים שהסופר מותיר לו.

בורחס. מודרני ודקדנט כאחד (צילום: GettyImage)

בראיון אינטרנטי על הוויית הקריאה, מספר סופר צרפתי חשוב כי הוא מעולם לא הצליח לשחזר את העוצמה ואת אפקט ההיפנוט בפעולת הקריאה שחש כשהיה בן חמש, בספרים שהוא טרם הבין את מלוא משמעות המילים שבהם. ילדים, הוא אמר, אוהבים לשמוע סיפורים שבהם המילים זרות, בלתי מובנות, טקסטים שבהם ישנם סימני שאלה. כאשר המשמעות אינה סגורה, טען, אנחנו משלימים אותה לבד. זהו יסוד הקריאה בספרות.

לא ספרים המחקים תחומים או מדיות אחרות, קולנוע, טלוויזיה, ציור פיגורטיבי או שירה בציבור, אלא טקסטים עצמאיים עם חיים משל עצמם, שביכולתם ליצור חוויית קריאה מסוג אחר. המאבק בין החדשנות והסדרים הישנים אינו חדש, והוא חוזר שוב ושוב אל קדמת הדיון הספרותי לפחות מאז סוף המאה ה-19. במבט על חיי התרבות של פריז במהלך התקופה היפה, למשל, נמצא את ניצני הכוחות הפועלים כיום בשוק הספרים שלנו.

אם נאתר בתקופה זו את מקור הבעיה, אולי אפילו נמצא דרך מוצא ממצב הספרות המצער שלנו כיום. דרך מוצא ממה אצלנו הרבה מאד עורכים, סופרים, דפסים, משווקים, מעצבים, מתרגמים, מעמדים, ספרנים, בעלי חנויות עצמאיות וקוראים מכנים כתקופה הגרועה בתולדות תעשיית הספרים בישראל.

פריז 1887, חזון אחרית הימים

עבודות הבנייה של הקומות הראשונות של מגדל אייפל בעיצומן, לקראת התערוכה האוניברסלית שעתידה להיפתח ב-1889. ובעוד בעיר מורגש משב של שינוי, קדמה ומודרניזציה, אזורים שלמים בה נותרים כפי שהם, הרוסים, מצחינים, מאוכלסים באנשים מוכי גורל המתבוססים בסחי, הזוחלים בלכלוך ובחושך. דו-קיום זה בין כוחות מנוגדים: החדש והקדום, עתיד להוליד תנועות פוליטיות, אמנותיות וספרותיות.

מגדל אייפל. נבנה לצד הכתיבה המודרנית (צילום: GettyImages)

כולם יפקדו את העיר ויכתבו, יציירו, יגיבו לזמנים המשתנים. המלחין קלוד דביוסי, למשל, ידמיין מוזיקה מהפכנית. המלחין אריק סאטי יקבל בתערוכה השראה לכתיבת יצירותיו הבלתי נשכחות, ה"גנוסיינס", גי דה מופסאן יאכל כל יום במסעדת המגדל החדש ואנדרה ז'יד ידמיין את רומנו "חסר המוסר". ומן הצד השני, רבבות של מיסטיקנים, קוסמים ונביאים, ידקלמו נאומים אפוקליפטיים על אחרית הימים, יחזרו אל האמונות הנוצריות הקדומות וישרטטו דרך חיים על בסיס.

בתחום הספרות אלו זמנים תוססים. קיים מאבק עז בין הכתיבה המודרנית המתהווה לבין התנועה הקרויה "דקדנטית" שמוביל ג'וריס קארל וויסמאנס, שכן התקופה בה נבנה מגדל אייפל מקבילה לזמן כתיבת רומנו המופתי "שם למטה", 

ובו מוצג הצד השני של מטבע המודרניזציה: תיאורים של מיסות שחורות, פולחנים שטניים עם ממד של אלימות ושימוש במין במהלך טקסים מעוותים.

הודות ליצירתם של סופרים מודרנים ודקדנטים כאחד נולדות באותה תקופה דמויות אשר יגדלו בסביבה ספרותית חיה ופועמת. בלי מרסל שווב לא היה קם סופר כמו חורחה לואיס בורחס, ובלי וויסמאנס לא היו לנו יוצרים כמו פרוסט, ויליאם בורוז או סלין. בנוסף לכך, התקופה בה חל השינוי תאם לשנות לידתם של סופרים שעתידים היו לשנות את פני הספרות בדור הבא: ג'ויס, ארטו, גומברוביץ', ארלט, יוזף רות, ולזר ועוד.

עם השלמת בנייתו של מגדל אייפל ב-1889 ועם פתיחת התערוכה האוניברסלית בפריז, אליה יגיעו יותר מ-200 מיליון איש, קבוצה שלישית ומטרידה - השמרנים - הייתה עסוקה בכל כוחה בנסיון לשמר את המציאות בדיוק כפי שהיא: לכתוב את אותו ספר, לצייר את אותו ציור, להצביע עבור אותו פוליטיקאי שיבטיח את הישרדותם.

ואילו ממש עם ציון מאה שנה לנפילת הבסטיליה, הסופר מקס נורדאו נמצא בעיצומה של כתיבת ספרו "התנוונות", ספר בזוי, שלימים יעניק השראה לנאצים לשימוש במונח "מנוון" כמושג המוביל במסעם להחרמת אמנות מודרנית, שריפת ספרים ואיסור על ביצוע יצירות מוזיקליות מכוננות. מי שהזדמן לו להיות בין 11 מיליון המבקרים שפקדו את תערוכת ה"אמנות המנוונת" בדיסלדורף בשנת 1933, יכול היה לראות את עבודותיהם של אמנים רבים שהסתובבו בתערוכה הפריזאית בשנת 1889 וחלמו שם על עולם אחר, טוב יותר, מעניין יותר.

בעקבות היוצר האבוד

דמותו הטיפוסית של הסופר הרשמי, השמרן והמקצועני יוצגה בצרפת על ידי אנטול פרנס. כבר בשנות העשרים היה פרנס (חתן פרס נובל לספרות לשנת 1921) מושא ללעג על ידי רבים: עם מותו של הסופר, הסוריאליסטים, ובראשם אנדרה ברטון, הכריזו על חגיגות פומביות. דמותו של פרנס עצמו שימשה למרסל פרוסט בסיס ליצירת דמותו של ברגוט, הסופר השמרן והבלתי נסבל ששרץ בבדפי "בעקבות הזמן האבוד".

היום, 120 שנה מאוחר יותר, בסיבוב מהיר בחנויות הספרים בישראל, אפשר לחוש מיד כי אנו נמצאים באותה סיטואציה ממש, עם שליטה מוחלטת של הכתיבה הראליסטית, בדומה לזו של Thais, הרומן של פרנס משנת 1890.

כמעט כל הבחירות של הספרות המתורגמת ושל ספרות המקור הן ראליסטיות. אך הפעם, בשונה מבצרפת של סוף המאה ה- 19, אנחנו מחכים בתקווה עזה לשינוי שהובטח על ידי התנועות החדשניות דאז.

יש לקוות שבעתיד הקרוב נתחיל לראות על מדפי החנויות בארץ את אותה ספרות חדשה, מרעננת, קלאסית, מודרנית או דקדנטית, העונה לתכונות שהוזכרו ושכיום תרגומה לעברית הוא בגדר חובה. אם נסתכל לרגע על מקומות שונים בעולם: מקנדה ועד גרמניה, מאיסלנד ועד איטליה, מאורוגוואי ועד יוון, נמצא כי בעשור האחרון נוצרה מציאות ספרותית מפתיעה, שבה ישנה תשתית ספרותית להפצה עצמאית, חנויות ספרים הופכות להוצאות לאור, בתי קפה ספרותיים מקיימים הרצאות, ונגמר המונופול של הפרוזה הראליסטית המקצוענית.

יצירות היברידיות מכל הסוגים, הצורות והגדלים מתחילות להופיע בחוץ. לכן מספיקה קבוצה קטנה של הוצאות לאור עצמאיות העושה את עבודתה במסירות, בקוהרנטיות, בתשוקה, בראייה כוללנית ומאוחדת במקצת, כדי שהמציאות הספרותית המפחידה שאנו עדים לה היום תשתנה בזמן הרבה יותר קצר מכפי שניתן לחשוב.

אוריאל קון הוא עורך ומייסד הוצאת "סמטאות-ספרים"