"פשיסטים עליך ישראל"

במאמר שפרסם הפרופסור למדע המדינה בנימין נויברגר, כשלושה חודשים לאחר חתימת הסכמי אוסלו, הוא טרח למנות את "חטאי הפשיזם הישראלי", עד כי לקורא ההגון והחרד לא נותרה אז ברירה, אלא להליט את פניו בידיו ולקרוע קריעה גדולה על המדינה שהלכה לו.

הפשיזם של השמאל / ד"ר רון בריימן

אלא שנויברגר - שחיבר את הספר "דמוקרטיות ודיקטטורות במאה ה-20" העוסק גם בפשיזם ויודע דבר אחד או שניים על הנושא - לא היה יותר מחולייה אחת

 בשרשרת רב-חולייתית ארוכה למדי של אנשי שמאל, שמאז המהפך בשנת 1977, נפשם לא ידעה מנוח והם לא חדלו לקשור לישראל ולרבים מאזרחיה ונבחריה את כתר הקוצים הפשיסטי.

אפשר אמנם להתמלא נחמה על כך שמרביתם הואילו בטובם לומר רק את מקצת שבחנו והסתפקו במיתוגנו כפשיסטים, ולא הפליגו אל אותם מחוזות יהודו-נאציים, שכה חביבים היו על אביהם הרוחני ישעיהו ליבוביץ. אפשר גם כמובן להתעודד מכך שבדם לבם כתבו ואמרו החברים את דברם בבחינת חוֹשֵׂךְ קללתו שונא עמו ומדינתו, ובכל זאת לנוכח שיבתו של הפשיזם לחיינו לאחר היעדרות מה, ראוי לתהות ולשאול אם אכן לפשיסטים כחול-לבן - היינו ולמדינת הדוּצ'ה דמינו.

לפחות לפי אורך רשימת הזכאים לתעודת "פשיסט מוסמך" מטעם אותה עדת קובעי הטעם והריח במקומותינו, שכקוטן מספרם כך גודל קולם וצעקתם, נראה שלא נותרו בקרבנו מחוץ לרשימה - בין אם זה המכון לאסטרטגיה ציונית, שמעז ברוב חוצפתו לבדוק סילבוסים בחוגים מסוימים באוניברסיטאות, שהפוסט ציניות הפכה בהם לתו תקן מומלץ ולעתים מחייב. בין אם זו תנועת "זו ארצנו", שהחליטה בעזות מצח שאין כדוגמתה שלא לומר אמן על כל פעילות אנטי ישראלית באקדמיה או מחוצה לה.

בין אם זו שרת התרבות, לימור לבנת, שברוב התלהמותה החליטה להתחשבן כספית עם תיאטראות שיסרבו להופיע בעיר מסוימת בישראל. בין אם אלה ח"כים נואלים המבקשים להשית סנקציות פרלמנטריות על חנין זועבי, בשל השתתפותה במשט לעזה, ובין אם אלה הקוראים לגירוש עובדים זרים בלתי חוקיים, התומכים בחוק האזרחות או במתן גיבוי ולו המינורי ביותר להחרמת משתמטים.

מיהו באמת פשיסט?

אמנם קשה עד בלתי אפשרי לחלץ מכנה משותף על מהות הפשיזם, ובוודאי לא הגדרה מוסכמת, כשבין שלל הוגיה של התופעה פעורה לפרקים תהום פרשנית של ממש. ואולם לפחות ברמת המדינה ניתן לתת בה כמה סימנים בולטים, המקובלים על רבים מפרשניה החשובים. למשל, משטר דיקטטורי או למצער משטר בעל מאפיינים דיקטטוריים מובהקים, ומכאן שהס מלהזכיר בחירות חופשיות; מדינה שהיא מהות הכול; מנהיג שזוכה להַאֲלָהָה; קיומה של מפלגה אחת בלבד (הפשיסטית); פעילות ענפה של שירותים חשאיים כלפי החשודים בסטייה מדרך הישר של ההנהגה; צנזורה חריפה על אמצעי המדיה למיניהם; כפיפות חלקית או מלאה של מערכת המשפט לשלטון; ומערכות תרבות וחינוך, שאמורות להיות עושות דברו של השלטון.

ומה בישראל? הלוא כל מי שעיניו בראשו, שלא נתן גט כריתות ליושרתו ולנשמתו, יודע אל נכון שאין דבר וחצי דברים מהמאפיינים הללו החלים בישראל. מדינה שבה העיתונות אינה חדלה לרדת לחייו של השלטון, כמובן לזה שבימין המואשם (איך לא) גם בפשיזם; מדינה

 שמיטב המושכים בעט בה אינם חדלים לקחת צד, וכמעט תמיד לא את הצד שלה; מדינה שבתי המשפט בה, בעיקר העליון, לא סופרים את השלטון.

מדינה שמיטב סופריה, משורריה ואמניה כמעט תולים את מטה לחמם המקצועי בשיקוצה והבאשתה; מדינה שבכירי משתמטיה זוכים לסבסודיהּ, גם כשהם קוראים להחרים חלק מיישוביה; מדינה שבה לא נופלת משערה משערות ראשם של מרציה, גם שהם עושים כל שאל ידם להחרמתה; מדינה שנבחריה יכולים ללא מורא לייעץ לגרועים שבצורריה (למשל אחמד טיבי לערפאת), להיחשד בריגול לטובת אויביה, להימלט מגבולותיה ועדיין ליהנות מממנה מתשלום פנסיה (לדוגמה עזמי בשארה), או לראות בכל אחד מיהודיה מהגר בארץ לא לו (כמו ג'מאל זחאלקה).

חייבים להיזהר

במדינה כזו לראות את הפשיזם הגואה על צעד ושעל שבה - בין השאר תוך הצעדת הנוער העובד והלומד תחת הסיסמה "הפשיזם לא יעבור", כאקט של חיקוי עלוב ופתטי של ה-"La Pasionaria" של דולורס איברורי - צריך יותר ממוח קודח. צריך בעיקר נכונות להשתחרר לחלוטין מכל מוסרות של הגינות ויושרה ולהפוך את מלאכת הכזב לדרך חיים פוליטית, לא בשונה בהרבה מאבותיהם הרוחניים, הקומוניסטים, שהדביקו אפילו לחבריהם הסוציאליסטים את הכינוי "סוציאל-פשיסטים".

לא שבישראל, כמו בכל דמוקרטיה מערבית אחרת, לא נשמעים לעתים דברים המדיפים ניחוח פשיסטי, כפי שהעיר בצדק ההיסטוריון האמריקני רוברט פקסטון בספרו "האנטומיה של הפשיזם". אולם, המרחק בינם לבין "הפשיזם המכלה כל חלקה טובה

 במקומותינו", כטענת מבחר לא מבוטל של שמאלנינו, דומה למדי למרחק בינם לבין האמת, שמאז ומתמיד נפלה עליהם למעמסה שהייתה כבדה מנשוא.

כך, מי במלל מי שמעש, תורם כל אחד מהם, באותה "ישראל הפשיסטית", להבאשת ריחה, לדה-לגיטימציה שלה ולהחרמתה. יש היוצאים לנכר ומשם קוראים להחרמתה ומדברים בה סרה, יש העושים זאת מכאן, יש המפרסמים פרטים על חיילי צה"ל ומפקדיו תחת הכותרת "פושעי מלחמה", ויש כמובן את אלה שמול עיניהם מרצדים יומם ולילה פשיסטים, גזענים וקלגסים, ומפניהם כמובן כל אדם מצפוני, ערכי והגון כמותם חייב להתריע.  

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה