רק הערבים יכולים להציל את עצמם בעיראק
מדוע בבירות המערביות מתקיימות הפגנות, בהשתתפות מאות אלפים נגד הכיבוש בעיראק והפשעים בפלסטין, ואילו בערים הערביות והמוסלמיות שותקים על הנעשה בעיראק?
לאחרונה קיבלתי בדואר האלקטרוני לינק מידידה עיראקית, המתגוררת בלונדון, שמשפחתה עדיין לכודה בעיראק. הצפייה בקטע הווידיאו היתה מצמררת, מסמרת שיער וקשה מנשוא. הצלם, שהשתמש בטלפון הנייד שלו, צריך להיות גיבור לפי כל קנה מידה, שכן מעשהו ההרואי האיר והעיר אותי, סצנה אחת מספיקה. גבר, אשה, ובתם בת השלוש, שהגיעו לכנסייה בבגדד על מנת להתפלל, הוצאו להורג בצורה ברברית, את שאר החללים הוא לא הספיק להנציח. עשרות מתפללים נרצחו רק בגלל היותם נוצרים.
זאת המדינה החדשה והדמוקרטית שיצר הכיבוש האימפריאליסטי של בוש ובלייר. זה לא המקום לשטוח את הטענות המוצדקות נגד הכיבוש, אל לנו להלין, אנו הערבים והמוסלמים, ולגלגל את האשמה לעבר ארה"ב, בריטניה והשותפות שלהן.
צריך לקרוא לילד בשמו: הטבח בכנסייה הוא פסגת הטרור, או הטרור בפסגה. נכון, מאוד נכון, שראשי ממשל הבובות בעיראק, כפי שחשף לאחרונה אתר האינטרנט האמריקאי (ויקיליקס), מעורבים עד הצוואר בביצוע מעשי רצח מזוויעים על ידי מיליציות.
אמת שהכיבוש העלים עין, עודד, השתתף במעשים האלה, אולם יחד עם זאת, צריך לאזור הרבה עוז ואומץ ולהציג את השאלה הקרדינאלית, ללא כחל וסרק, בלי צביעות ומשוא פנים: איזה פשע ביצעו אותם מתפללים בכנסייה בבגדד שעונשם היה מוות? מדוע החליט מי שהחליט שצריך לשפוך את דמם של אותם מתפללים בתוך הכנסייה? יתרה מזאת, מדוע שומרות התנועות האיסלאמיות הרדיקליות על שתיקת הכבשים ולא מגנות את הטבח הזה? אותן תנועות, שהלעיטו אותנו בקטעי וידיאו המנציחים את מעשי הגבורה שלהם, נאלמו כעת דום. חובה, אבל ממש חובה, על התנועות האלה להודיע קבל עם ועדה על התנגדותם הנחרצת לפשעים מן הסוג הזה.
השתיקה הזאת איננה מוסיפה כבוד, חובת ההוכחה חלה על אותם ארגונים, שכן הם חייבים לשכנע את הערבים ואת המוסלמים, לפני המערב, כי המעשים האלה אינם מתוצרתם. כאן אולי המקום להזכיר לכולנו, כי מי ששומר על שתיקה, ואיננו מגנה בכל לשון של גינוי את הטבח בכנסייה, שרחוק אלף שנות אור ודור מהאיסלאם, הופך אוטומטית לשותף אקטיבי או פסיבי לגזל חיי אזרחים תמימים וחפים מפשע.
רצח חפים מפשע - אסור
יתרה מזאת: צריך לשדר מסר חד כתער, רצח אנשים חפים מפשע איננו נכנס לקטגוריית ההתנגדות הלגיטימית לסילוק הכיבוש הבלתי לגיטימי, ושוב צריך להתייחס לקושיה הזאת ביתר שאת: מי מרוויח מהתהו ובוהו בעיראק? למי יש אינטרס בכאוס הביטחוני במדינה הערבית הזאת, שנכבשה לפני שבע שנים? האם שפיכת דמם של האזרחים העיראקיים החפים מפשע נחשב לטקטיקה חדשה להילחם בכובש? טקטיקה שלא שמענו עליה, לא בעת החדשה ובוודאי לא בעת הישנה.
לעניות דעתי הצנועה, חובתנו הלאומית והמוסרית מצווה עלינו להביע את דעתנו הנחרצת באשר לארגון אל-קאעידה, אותו מוביל אוסמה בן לאדן. נכון, המערב הנוצרי, כפי שסגנו של בן לאדן מכנה את אירופה ואמריקה, ביצע פשעים רבים נגד האומה הערבית והאסלאמית. אולם, מי קבע שהתגובה לפשע היא בביצוע פשע? ועוד שאלה לארגון הזה: האם רצח החפים מפשע בעיראק יוביל לשחרור העם הזה מהכיבוש המערבי?
אתם לא חושבים שהפשעים האלה לא מוסיפים שמן למדורת תופעת האנטי אסלאם שפשה במערב, מדורה שממילא בוערת? האם הריגת האזרחים המערביים בעריהם משרתת את האינטרסים של האומה הערבית, או שהם בומרנג נגדה? אתם לא חושבים שמעשי הטרור בבירות המערביות יגבירו את ההתנגדות לערבים ולמוסלמיים באותן מדינות. עד מתי נשאר צבועים ואדישים ולא נקרא לילד בשמו: מדוע בבירות המערביות מתקיימות הפגנות, בהשתתפות מאות אלפים נגד הכיבוש בעיראק והפשעים בפלסטין, ואילו בערים הערביות והמוסלמיות, לא שמענו על הפגנות נגד הטרור שמתבצע בשמנו ונגדנו?
שומה עלינו לזכור כי כאשר החיילים האמריקנים כבשו את עיראק, התושבים הזועמים התנפלו על הפסלים של הנשיא לשעבר, סדאם חוסיין, וריסקו אותם, אבל בנשימה אחת אסור להתעלם מהעובדה שאותו כיבוש שלח את כוחותיו שהרסו את קברו של הערבי הנוצרי מישיל עפלק בבגדד, אותו מישיל שייסד את מפלגת הבעת'. לפני ארבע שנים, ביום הראשון של "עיד אלאדחא", שהמוסלמים
מציינים אותו בימים אלה, הוצא סדאם חוסיין להורג, כעת הגיע תורו של חברו, טארק עזיז, הערבי הנוצרי, לעלות לגרדום בכבוד ובגאווה ולשלם את מחיר היותו נאמן לעקרונות.
אם האומה הערבית לא תתעורר כאן ועכשיו, ותעבור תהליך של אימוץ הלאומיות הערבית הלכה למעשה, מצבה ילך ויחמיר. שכן, הלאומיות הערבית, ורק היא, מסוגלת להציל את האומה הערבית ותחזיר לה מעט מהכבוד האבוד, מנגד, המשך המצב הנוכחי, קרי: השתלטות האיסלאם הפונדמנטליסטי, הוא המתכון לאובדן, שכן הקלישאה קובעת שהשינוי מתחיל בבית.
זוהיר אנדראוס, העורך הראשי של העיתון הערבי (מע אלחדת') המתפרסם בתמרה.