הודו על סוס: סאב קוץ' מילגה על ארבע

קצת לפני עלות השחר יצאתי מיריעת הניילון הדולפת שכיניתי בשם אוהל, וירדתי לאורך הנהר אל הנקודה שמשקיפה על האי. היה עוד קצת חשוך וקשה היה לי לראות אם יש משהו בתוך הסבך.

במשך דקות ארוכות הלכתי הלוך וחזור לאורך הנהר בניסיון להבין על מה

אני מסתכל. בסופו של דבר זה נהיה ברור. סוס לא היה שם. האמת שאלו היו דווקא חדשות טובות. לפחות כך הרגשתי. כנראה הוא חי. סביר להניח שהוא לא היה קופץ אלמלא חשב שיצא מזה. איפה הוא?!

במבט מהצד האפשרויות הן פשוטות. או שהוא עבר חזרה לצד הזה של הנהר ועכשיו רק נותר למצוא אותו, או שהוא עבר לצד השני של הנהר ועכשיו הוא מטייל לו ביער במעלה ההרים. וזה כבר בעייתי יותר כי הגשר הכי קרוב הוא חמישה ק"מ במעלה הנחל. ומי יודע מתי הוא חצה את הנחל, או כמה זמן הוא כבר הולך, או לאיזה כיוון? הבעיות היו רלוונטיות אפילו אם התמזל מזלי והוא אכן בצד הנכון של הנהר. וכמובן ישנה תמיד גם האפשרות שהוא לא באמת הצליח לחצות את הנהר ושעד צאת השמש הוא כבר יהיה מזון לדגים.

ברסלו (משמאל) וסוסו, אצ'ה. קפץ לנהר אבל בסוף חזר (צילומים: דן ברסלו)

ניתן היה לראות שאני לא שייך

בהודו אתה לא בודד. לא ידעתי את השפה, לא ידעתי לאן אני הולך, בקושי ידעתי איפה אני נמצא, ועדיין כל הזמן הייתי מוקף באנשים. ממרחק של קילומטרים ניתן היה לראות שאני לא שייך, וככל שהתרחקתי תמיד היה מישהו שיעמוד מעבר לעיקול ויבוא כדי לראות מה הדבר הזה שהולך שם. לא באמת הצלחתי להתרחק מהציוויליזציה.

אז נכון שנוח להתארח אצל אנשים טובי לב, ומסקרן עד מאוד לישון במקדש לצד שיווה, קאלי וחבריהם, ונכון שאני מסוגל, גם אם לא בקלות, להבין את הילדים שמוכנים ללכת אחריי במשך שעות ולא להוציא מילה, אבל כמה אפשר?! תנו לשבת תחת העץ, ליד המעיין, סתם באמצע השדה. לבד! איפה לעזאזל ביבשת הענקית הזאת אין אנשים?

למרות שהתרחקתי, היו סקרנים שרצו לראות את הדבר הזה שהולך שם

במשך שלושה ימים הלכתי על הכביש. הרגשתי שהגיע הזמן לחזור קצת אל העולם. קשים חייו של הלך בודד, עם סוס עקשן, והמון המון גשם. החלטתי שהגיע הזמן לתת גם לעצמי וגם לאצ'ה קצת הפסקה מהמסעות ומהלא נודע, למכור אותו ולחזור לנסוע על גג האוטובוס. ואם כבר להחזיר אותו חבול ומוכה אין-ספור התמודדויות שלא חווה מעולם, חשבתי שיהיה נחמד להחזיר אותו חזרה אל ביתו ואל הבעלים והעדר שהוא מכיר. ההחלטה על מכירתו של אצ'ה התקבלה קרוב יחסית למקום שבו קניתי אותו. הבעיה הייתה שמרגע ההחלטה עד לאותו מקום עברו שלושה ימי הליכה על כביש האספלט המרכזי של העמק. והמון המון גשם.

אחרי שלושה ימים הגעתי אל הנחל שעובר ליד הכפר שבו קניתי את אצ'ה. הנחל שחציתי רכוב על הסוס ביום הראשון, וזכור לי כלא יותר מחוויה מעניינת, היה חודש מאוחר יותר, ואחרי שבעה ימים של גשמי מונסון בלתי פוסקים, נהר שוצף ואימתני.

הנחל שחציתי ביום הראשון. לאחר המונסונים הוא כבר לא נראה ככה

ירדתי מהסוס והתחלתי למשוך אותו במעלה המתלול

שמחתי שמצאתי דרך לעבור את הנהר. אלא שעכשיו נותר לי לחשוב איך לעבור את הבסיס. הגדר עצמה הייתה מוצבת מאות מטרים לפני שבכלל ראיתי את בנייני המגורים של הבסיס, והתמשכה הרחק אל מעבר לגבעה. התחלתי ללכת לאורכה בתקווה שאמצא איזושהי פרצה שתהיה רחבה מספיק כדי שאוכל לעבור בה עם אצ'ה. אתם ודאי מופתעים מאוד לשמוע שלא היה דבר כזה. נקודת החדירה היחידה שנראתה אפשרית הייתה דרך ערוץ נחל קטן שלא היה מגודר. הבעיה הייתה, שכדי לצאת מהערוץ חזרה אל הרמה שעליה היה בסיס הייתי צריך לטפס על קיר אדמה של כעשרה מ'. הרבה אפשרויות לא היו לי.

הלכתי עם אצ'ה בתוך המים כמה עשרות מטרים עד שחציתי את קו הגדר וחיפשתי נתיב מתון יחסית שדרכו יוכל אצ'ה לעלות ולטפס. מרחוק ראיתי מעין שביל קטן, שברור שלא היה מיועד לבהמות, אך נראה שרגל אדם או שתיים כבר עברו בו. ירדתי מהסוס והתחלתי למשוך אותו במעלה המתלול צעד צעד ורגל רגל. בערך בשני שלישים גובה הגענו למדרגה של כחצי מטר.

אצ'ה העלה את שתי רגליו הקדמיות על המדרגה, וכנראה החליט שעד כאן הספיק לו. וכך הוא נשאר, עומד באלכסון, חצי גוף על המדרגה וחצי גוף מתחת. ניסיתי לדחוף אותו מכל הכיוונים, ואחרי כמעט עשר דקות של ניסיונות שכנוע אמרתי נואש. נשארנו לעמוד באמצע העלייה, אצ'ה באותו מקום ואני על אבן ליד, נרטבים בגשם השוטף כאילו היה שמש מלטפת.

ברגע של ייאוש מוחלט נעמדתי מאחוריו, הכנסתי את כתפי מתחת לישבנו ופשוט הרמתי את כל חלקו האחורי אל מעל המדרגה. בשנייה שרגליו האחריות עמדו על המדרגה הוא פשוט המשיך ללכת כאילו רק לזה הוא חיכה... מדהים לראות את הפתרונות שהייאוש יכול להביא אתו. סיימנו את העלייה והנה אנחנו סוף סוף בתוך שטח הבסיס. עכשיו כל שנותר הוא לחצות אותו בשלום ולהגיע אל הגשר.

בשביל הרגעים המעטים שיצאה השמש, היה שווה לסבול את כל הגשם

חוויית הטיול עם הסוס התגלתה כדבר שאין שני לו

עליתי חזרה על הסוס ורכבתי דרך מגורי החיילים כאילו נוכחותי שם היא דבר שבשגרה. החיילים שעסקו בבטלה חופשית זרקו בי מבטים תוהים, אך כנראה שהמראה היה כל כך מוזר בעיניהם שהם פשוט העדיפו לא להתערב. במשך כמעט 20 דקות רכבתי לי בשלווה ברחבי הבסיס, מנסה לשדר נורמליות לסיטואציה הכה הזויה הזאת. כשהגעתי לשער הבסיס השומר בבודקה קפץ על רגליו בהפתעה.

יכולתי לראות על פניו את הבלבול האדיר שאומר: "מאיפה הגעת עכשיו?!". נדתי בראשי לשלום וחייכתי אליו בשלווה בעוד הוא נשאר עומד המום. כשחלפתי על פניו יכולתי לראות איך מבע פניו משתנה ל"טוב, אני לא יודע איך הוא נכנס, אבל לפחות הוא כבר בדרך החוצה...".

כ-200 מ' משער הבסיס ניצב הגשר, גדול ורחב ומזמין עד מאוד. כמו תמיד, גם הפעם היה קשה לשכנע את אצ'ה לחצות אותו. לפחות זו הפעם האחרונה שזה קורה.

חוויית הטיול עם הסוס התגלתה כדבר שאין שני לו. אכן הצלחתי להגשים את חלומי. זכיתי לראות את הודו שצפונה בהרים, רחוק מהאספלט השחור, רחוק מהתייר הלבן ורחוק מהכסף הירוק. סקרנותם וטוב לבם של האנשים הפשוטים לימדו אותי שאנשים הם אנשים בכל מקום ובכל זמן. זכיתי לראות איך זה לחיות כמו לפני כמה מאות שנים, ללכת ברגל עם הסוס, להירטב בגשם במשך ימים שלמים ברציפות, לשתות מהנחלים ולקטוף את התפוחים ישר מהעץ, להתמודד מול הלא נודע, ועדיין תמיד לדעת שאיכשהו יהיה בסדר. כי בהודו, ואולי לא רק שם, הכול אפשרי.

• הכתבה פורסמה בגיליון ספטמבר של הירחון "טבע הדברים"
  

• מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד