תימרנה אותו ללכת לעו"ד שהכירה מראש

"1,800 שקלים, האוטו, כל מכשירי החשמל והריהוט וחצי מערך הבית", מתארת לירז, חברה שלי, את עיקר הסכם הגירושים שלה.

"נשמע טוב, התשלום של הגן ירד ממך, וזה הרבה", עניתי.

"לא ממש היתה לו ברירה, העו"ד רמז לו שזו תהיה מלחמה ארוכה, וחבל. הפנטהאוז שווה לפחות מיליון וחצי. נמכור, נתחלק ואמצא לי דירת שלושה חדרים חמודה".

"חיכיתי טלי, אלוהים כמה חיכיתי שהוא יתייאש וידרוש שנלך כבר לעו"ד", היא נזכרת בכאב.

"עזבי, אל תחשבי על זה. זה נגמר. מתי הוא יראה את מאי, כתבתם בהסכם?"

"פעמיים בשבוע וכל סופ"ש שני", היא מדקלמת.

הוא הוציא כבר 50 אלף, ועדיין אין הסכם

בסופו של דבר הוא צעק באחת מהמריבות שהוא רוצה להתגרש, ולא יעזור לה כמה היא לא רוצה. היא לא ניסתה לשכנע אותו יותר "לשמור על המשפחה", היא לא ביקשה שילכו ליועץ נישואים כמו שתמיד אמרה לו, היא פשוט סירבה.

כל שלושה חודשים הם נפגשים שם ולא מגיעים להסכמה. כל דיון עולה לו 3,000 שקל, ועד עכשיו הוא הוציא 50 אלף שקלים, כולל עו"ד. לירז אמרה שהיא מוכנה לסבול עוד, ורק לא למצוא את עצמה במצב כזה.

בעצם, לירז התגרשה כבר בדיון הראשון ברבנות, כי היא הגיעה מראש עם עדים, כתובה והסכם. כל התהליך לקח כחודש.

אז מה יותר עדיף, להיות תככנית ולהתגרש מהר, או להיות ישר ולהתגרש לאט? את דעתי בנושא ודאי הבנתם. אבל כל זה נכון בעיניי, בתנאי שהגירושים נחוצים באמת. אני מחזיקה בדעה שצריך להתעקש להצליח, ורק אם כל הדרכים לא הובילו לאושר, נפרדים.

טל אמר שהגירושים האלה היו צפויים

בעודי שקועה במחשבות טל נכנס הביתה. הודעתי לו שלירז התגרשה סופית. אחרי שגם הוא הביע פליאה על המהירות בה הכל קרה, וסיים להוריד תיקים ולהחליף בגדים, שאלתי: "עצוב שנישואים מתפרקים, נכון?"

טל התיישב מולי והשיב: "עצוב למי?"

"טלי, את עפיפון וחושבת שאת יודעת הכל. הם היו עסוקים בסיגריות ובקניות מטורפות, אבל כשהכסף נגמר, באות הצרות, ואני ראיתי מההתחלה שזה מה שיקרה".

"להזכירך, אני בקיאה בכל התהליך. לירז היא חברה שלי".

"את יודעת רק מה שהיא רוצה שתדעי, והגירושים היו מגיעים בסופו של דבר בכל מקרה".

"אם אתה זה שיודע כל", אני מנסה לדלות מידע, "מעניין מה ראית בעתיד שלנו?"

הוא שואל אם אני באמת רוצה לדעת, וכשאני משיבה בחיוב מהוסס הוא עונה: "שהתחתנתי עם חופרת..."