"זכיתי לאהוב" - לא רק שם של שיר בשבילי
אילו היינו ממשיכים בקשר הזה בצורתו הנוכחית, לא היינו נשארים נאמנים לעצמנו, או זה לזה. זה הפך לרע ומורעל. עדיף בנפרד, עם געגועים ובכי של "כמה שאת/ה חסר/ה לי בבוקר/בלילה", שיהיה טעם של עוד. ואולי, מי יודע, סיפור האהבה הזה רק מתחיל
שנה וחצי של אהבה אדירה וסוחפת, של מערכת יחסים לכאורה בריאה אך חולנית, של משפחות שלא בדיוק עשו חיים קלים (ולא בכוונה לפעמים). באותו יום שלישי ה-17 בנובמבר - נגמר. הוא שאל אם ללוות אותי למטה, לא הייתי מסוגלת להפנות לו את הגב ולהיכנס לרכב אחר. בגדים, תמרוקים, כובעים ודובי. נשיקה אחרונה. נכנסתי למעלית, בוכה.
חגי חיכה לי למטה. גם כן צורה לי, כולי בוכה, נוזלת אל בין זרועותיו של מישהו שאני לא ממש מכירה, ידיד של חברתי שאצלה הייתי עתידה לבלות את שני הלילות הבאים. ישבנו אצל מירב, התבדחנו, שוחחנו, שתינו נס קפה. הייתי בהלם, לא האמנתי שאין עוד אנחנו. נשארנו מירב ואני בבית. כבר אחרי חצות ומחר יום עבודה. נכנסתי למקלחת ולמיטה, מהורהרת ומוכת מחשבות. לא נרדמתי. אהובי רדף אותי, וכשרצה לברוח - קראתי לו בחזרה אליי. הדמעות חנקו אותי שוב ושוב. הייתי אומללה ועצובה.
כמו רובוקופ, או כל מוטציה הוליוודית - קמתי מהריסות נפשי
בבוקר קמתי אפורה לחלוטין. הרי אומרים ש"סם ההתאהבות" מטשטש את הראייה בדרך כלשהי, וברגע שהסתכלתי במראה בחדר האמבטיה - ידעתי שאני צריכה לשקם את חיי. וכמו רובוקופ, או כל מוטציה הוליוודית - קמתי מהריסות נפשי, עשיתי "קנאק!" בצוואר והתחלתי ללכת לכיוון היעד הבא. איש לא יעצור אותי.
שיחה לבעל הדירה ועדכון על המצב. מקבלת אישור לפרסם מודעת "להשכרה", עושה זאת מיידית. משנה את שומר המסך, מורידה את התמונות הרבות מלוח השעם שלי, יוצרת תיקייה חדשה במחשב ושמה בה את כל התמונות שלו ושלנו. משנה סטטוס בפייסבוק. מתקשרת לאמא שלי לאחל לה יום נעים. מנסה להתרגל לרעיון שאין יותר "אנחנו".
אבל רעיונות לחוד ומציאות לחוד, כי באותו היום יוצא לנו לשוחח בערך שש פעמים. האהבה לא מתה, היא פשוט לא יכולה היתה להחזיק את הקשר יותר. וגם זה בסדר, אבל למה אצלנו, למה... כל כך רצינו שזה יעבוד, אבל במקום לגרום לזה לעבוד - הרסנו וחנקנו זה את זה. וזה כל כך עצוב, אבל זו המציאות.
שבוע לאחר מכן: אתמול נחתם החוזה עם הדיירים החדשים, בשעה טובה. אנחנו מחפשים דירה מיידית למיתולוגי ובעוד חודש לעצמי. הספקתי לצאת לדייט נחמד עם גבר נפלא ולפגוש עוד מישהו שכבר זמן מה אני מתכתבת איתו. לא, עם אף אחד מהם זה לא יילך. השוני גדול מדי. חוץ מזה, הלב שלי עדיין לא שלם לחלוטין. אני כבר מצליחה להתרגש ממילים שנכתבות במיוחד עבורי (אבל בניגוד לגילים צעירים יותר - לא מאבדת את הראש, וזה כיף).
רשת התמיכה שבניתי לעצמי מתפקדת נפלא
חוזרת להתאמן היום, הרגליים שלי מתגעגעות לספינינג ושאר השרירים שלי כבר צועקים הצילו מרוב עצלות. אני לא ארשה לעצמי ליפול, לא עם הכושר והתזונה (איזה מזל שאני לא מאלה שאוכלים מרוב דיכאון). רשת התמיכה שבניתי לעצמי מתפקדת נפלא: לפעמים יש חברים שמתפקדים כמו משפחה שחסרה. לא חלילה פיזית, אבל לדעתי המשפחה שלי עצרה את עצמה לא לומר "ברוך שפטרנו" (אצלו דיברו על להחביא את הסכין כדי שלא אתאבד, משפחות שכאלה יש לנו).
יש מי שלא יאמין לי שאני שמחה, אבל אני שמחה באמת: עכשיו שנינו יודעים מה הבעיות שלנו, כי אמרנו אותן. אין יותר "את מושלמת" ו"אתה מושלם". אין יותר להשליך אחריות זה על זה, אלא לפעול ביחד. האהבה קיימת והיא חזקה, אבל שנינו יודעים שעד שלא יעבור זמן, לא נוכל לאמוד את גודל התועלת שקיבלנו מהפרידה הזו.
כן, תועלת! אמנם הלב נשבר, הלוגיסטיקה מתישה, מיליון סיבות של נוחות למה להישאר יחד למרות שזה כלוב של זהב ותו לא. אבל לא אנחנו. כאן מתגלה גדולתו של המיתולוגי - הוא לעולם לא בוחר בדרך הקלה ונשאר נאמן לעצמו. ובסופו של דבר, אילו היינו ממשיכים בקשר הזה בצורתו הנוכחית, לא היינו נשארים נאמנים לעצמנו, או זה לזה. זה הפך לרע ומורעל. עדיף בנפרד, עם געגועים ובכי של "כמה שאת/ה חסר/ה לי בבוקר/בלילה", שיהיה טעם של עוד. ואולי, מי יודע, סיפור האהבה הזה לא נגמר אלא רק מתחיל. עובדה, מאז שהחלטנו להיפרד החיים שלו תופסים תאוצה. מכתב שחיכה לו שנים סוף סוף הגיע, העבודה זורמת, היחסים עם המשפחה משתפרים. ואני מבינה מי בעדי ומי נגדי, מי ידיד ומי אויב, מי איש אמיתי ומי סתם ילד מגודל (ניתן גם לקרוא בלשון נקבה, מכוון לשני המינים).
וגם אם זה נגמר, הרי שמערכת היחסים הזו היתה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי להפוך מילדה לאשה אמיתית. סוף סוף מישהו הצליח לגרום לי לבשל, להתחשב, לרוץ (במרוץ תל-אביב), לקבל וגם לתת. והכי חשוב: גם אם זה לא מסתדר, לא לשרוף. לשמור. אהבה לא גדלה על העצים. כן, "זכיתי לאהוב" זה לא רק שם של שיר.
בהצלחה לשנינו.
- סיפורים, טורים ומאמרים על התמודדות עם פרידה
לפנייה לכתב/ת 
