אז תגידי, ממה בעצם את כל כך מפחדת?
הושטתי יד אל הבחור. פתאום גיליתי שהוא יקר לי ונבהלתי נורא. פחדים רוחשים בשקט כמו תולעים, אבל הגוף לא משקר. אני לא נרדמת כי אני מפחדת. אולי זה לא יעבוד, אולי הוא לא ירצה, למה אני רוצה תמיד את מה שאי אפשר לקבל
אבל הוא לא נותן. לא מתרכך. זה לילה לבן, או שחור. תלוי איך מסתכלים על זה. להתהפך לצד השני. לשים כרית בין הברכיים בתנוחה עוברית. לשים את הכרית מעל הראש ולהיבלע בשחור. לחשוב מחשבות טובות על האנשים שאני הכי אוהבת. לחשוב על ספרים משעממים. כלום לא עוזר.
לקום.
הכלבלב מסתכל בי וצוהרי עיני השקד שלו נפתחים לאט, כמו שני סהרוני ירח רזה. אבל הוא מתהפך על הגב ומראה לי בדיוק מה הוא חושב על נדודי השינה שלי. מוציאה כוס יין ומוזגת את כל מה שנשאר לי מליקר הדובדבנים. בואי אליי שינה מתוקה, בואי אליי שינה ערבה... אני מנסה לפתות אותה באלכוהול. אבל היא משחקת אותה קשה להשגה, היא בחורה שיודעת לשתות. היא לא מתפשטת בקלות.
התייאשתי. אני מדליקה את האורות. יש משהו לראות בטלוויזיה? שום דבר מעניין. אורות מרצדים מולי, סיפוריי חיים של כוכבים, סרטים של פעם, שידורים חוזרים.את לא תתחמקי הפעם. תחשבי טוב. למה את לא נרדמת? תגידי, ממה בעצם את כל כך מפחדת?
אני יודעת למה, אבל לא בא לי לחשוב על זה, אם אכתוב בגיר לבן על לוח שחור זה יהפוך לאמיתי. ניסיתי את כל הסחות הדעת שיכולתי, אבל אין ברירה. בשלוש וחצי לפנות בוקר אני כבר חייבת להודות בפני עצמי.
נבט בי פחד.
אני מרגישה אותו שולח שורשים, שותה לי את מי השינה. אני מנסה להודות באמת לעצמי, לגרד את המעטפת החיצונית שלי, כאילו אני מקשקשת במטבע על טופס מזל ומחכה לראות איזה פרס יתגלה לי.
יש לי לא מעט פחדים. פחדים שונים זה מזה כמו גוונים של צבע. אני מפחדת משעמום, ממים עמוקים, מפורצים, מתאונות דרכים, מבשורות רעות שמגיעות בצלצול טלפון אחד ומשנות את החיים, מטלפונים שלא מגיעים אף פעם, מעליית שכר הדירה, מהירידה בתלוש המשכורת, שמי שרחוק לא יתקרב, שמי שקרוב יתרחק, מלהזדקן, מלחזור על אותן טעויות, מלא לאהוב.
מלאהוב יותר מדי.
בינגו.
אולי הוא דומה לזה ששבר לי את הלב
הושטתי יד אל הבחור. פתאום גיליתי שהוא יקר לי ונבהלתי נורא. פחדים רוחשים בשקט כמו תולעים, אבל הגוף לא משקר. אני לא נרדמת כי אני מפחדת. אולי זה לא יעבוד, אולי הוא לא ירצה, למה אני רוצה תמיד את מה שאי אפשר לקבל, אולי הוא דומה לזה ששבר לי את הלב, איך הוא יודע להיות כל כך אחר מכל מי שהכרתי, האם אי פעם אפגוש עוד מישהו כמוהו, אולי אאבד אותו, אולי אאבד את עצמי בתוכו.
ובינתיים כבר איבדתי כמה שעות טובות של שינה.
אנחנו מפחדים להתקרב לאנשים, שמא יעזבו ויפער בנו בור געגועים אל מי שלא ידענו לפני כן שיכול להיות כל כך חשוב. מפחדים לתת לאנשים להתקרב אלינו, לדעת עלינו דברים שיהפכו אותנו לפגיעים. מפחדים לאבד שליטה, מפחדים להירדם על המשמר, שמא בשנתנו תגזור דלילה את שערות ראשנו. פחד הוא גם אינסטינקט בריא, תמרור שאומר לי לשים לב. זה לא אומר שהוא בהכרח תמרור אין כניסה, אולי תמרור מכוון, אולי נורה מהבהבת מנסה לתפוס את תשומת ליבי בזווית העין, איפה שנקווית אחר כך הדמעה .
מה שיותר מפחיד אותי מהפחד זה לתת לו לשתק אותי
חברה שלי שרון אומרת שלדאגה אין תוצאות חיוביות, שממילא מה שיקרה יקרה, ושהחיים הם אף פעם לא מה שדמיינו שיהיו. אז בואי נתרכז בעכשיו. זה לא תמיד קל, אבל היא צודקת. כן, אני מפחדת, אבל מה שיותר מפחיד אותי מהפחד זה לתת לו לשתק אותי, להתייאש מלנסות, לא להעז, לוותר, לקפוא על שמריי כמו צבי מבוהל מול פנסי מכונית.
אני לא מפחדת שיגזרו לי את השיער בשנתי, אני סומכת עליי. כיביתי את האור. הפעם אני שרה שיר ערש לא לשינה אלא לפחד. השינה הבוטחת בי מערסלת אותו, כמו תינוק בשמיכת ינקותו. הנה שקט. הנה העייפות. הנה עולה הבוקר.
"הנה נשמע השקט מסביבך.
הנה קרבה העייפות ובאה גם בך,
כמו פוס, כמו די, כמו מעשה כשפים.
ושם אתה שעה אחרת שאינה מוכרת לך.
ושם דלילה המאוהבת במחלפותיך
המלטפת, נומה נומה את ראשך".
(חיים גורי, מתוך "עיבל", הוצאת הקיבוץ המאוחד).
לפנייה לכתב/ת 
