האיום הפנימי: איך נפטרים מהתקפי החרדה

כל מי שחווה אי פעם התקף חרדה מכיר זאת: לפתע, משום מקום, תוקף גל של בהלה את כל הגוף. הלב פועם בחוזקה, הידיים והרגליים רועדות, לעיתים מופיעה סחרחורת, והמחשבות משתוללות בקצב מטורף; לעתים מופיע גל חום או קור קיצוני. הפה עשוי להתייבש או שמופיע שיעול טורדני ותחושת חנק. לפעמים מופיעה תחושת נימול בגפיים, אי נוחות בחזה, כאבי בטן או בחילה. למעשה, כל סימפטום גופני אחר יכול להופיע כשהוא מבטא למעשה תחושת בהלה אימתנית הנחווית ומעוררת את הגוף להגיב כמי שמותקף, ומצוי במצב סכנה חמורה.

כשאדם סובל מהפרעות חרדה הוא חש כשבוי בידי אויב בלתי נראה. הוא אינו יכול להימלט על נפשו כיוון שהאויב חי בתוכו כשהוא מחופש בתחפושות שונות, לא בהכרח מזוהות. פעמים רבות, חוסר המודעות לתופעת התקפי החרדה מביא את הסובל ממנה לחשוש פן הסימפטומים הגופניים שמופיעים מבטאים חולי חמור או מצב חירום רפואי. כך מתעצמת חווית האימה והסובל נכנס למעגל חרדה המחזק את עצמו, ללא יכולת לפרוץ אותו או לשלוט בו.

התקפי חרדה מפריעים לתפקוד, לתחושת העצמאות ולתחושת היכולת, ויוצרים חווית פגיעות, חולשה וחוסר אונים. לכן הם גורמים פעמים רבות להתפתחותו של דיכאון. כשטיפול נפשי לבדו לא מספק הקלה, עשוי הטיפול התרופתי בדיכאון ובחרדה להוריד את רמת העוררות, להפחית את כמות ההתקפים ואת רמת חומרתם, וכך להעניק לנפש מרחב נשימה לביסוס עוגנים מחשבתיים ורגשיים וליצור מחדש תחושת יציבות ובהירות באמצעים תרפויטיים שונים.

הניסיון לברר את הסיבות להופעתם של ההתקפים הוא ניסיון סבוך, היות שמעורבים בו מנגנוני הגנה שונים ומתוחכמים, ומשום שההקשרים העומדים מאחורי ההתקפים הם מורכבים, וקשה למקדם. הדרך עלולה להיראות כדרך מפותלת מאוד המובילה ל"שום מקום", כשהאור בקצה המנהרה נראה רחוק ובלתי מושג. במקרים שכאלה, המודל הקיומי עשוי לסייע במיקוד "בעיית החרדה", ובכך לנסות ולהגיע לתובנות בדרך מהירה ויעילה יותר - גם לגבי סיבות ההתקפים, וגם לגבי דרך ההשתחררות מהם.

פענוח חידת התקפי האימה

על פי התפיסה הקיומית, חרדה היא חוויה של סכנת אובדן וחוסר קיום. היא נחווית כשאדם נעשה מודע לכך שקיומו עלול להיהרס בשל סיטואציה מסויימת בעבר שנחקקה, מסיבות שונות, כמביאה אסון קיומי.

לעתים התפיסה ה"אסונית" הינה תוצאה של טראומה ממשית שנחוותה, ולעתים היא תוצאה של חינוך הורי ספוג חרדות או כזה המשתמש באיום ובהפחדה כדי לתפעל ולשלוט בילד. לעתים היא פשוט תוצאה של פרשנות מוטעית שילד אימץ בסביבה שלא יכלה לספק לו פרשנויות אלטרנטיביות.

בשל הגיל הצעיר או מחסור בכוחות אגו מגובשים, לא יכולה הייתה חווית ה"אין" של חוסר הקיום להחוות במלואה, מכיוון שהייתה מביאה להתפרקות נפשית טוטאלית. לכן היא הודחקה ונקברה במעמקי הנפש והגוף. כדי למנוע פלישה שלה למודעות נוצרו "שומרי ראש" בדמותם של מנגנוני הגנה שונים. האדם עשוי לחיות, כביכול, חיים "בריאים" ומתפקדים, אך למעשה טראומת חוסר הקיום והאובדן העצמי חיה בו מבלי שיהיה מודע לה ויוצרת סוג של מאובנות פנימית. מנגנוני ההגנה מצריכים אנרגיה רבה, יוצרים הגבלות ומגבלות באפשרויות החיים שהאדם מאפשר לעצמו, ולכן הוא למעשה חי בדרך של החמצה וחסימה ואינו נותן ביטוי מלא לכל מה שקיים בתוכו.

חרדה. נובעת מטראומה שנחוותה בילדות או בהווה (צילום: Index Open)

אירוע מסויים עשוי להוות "טריגר", כלומר ליצור פלישה של חומרים חרדתיים מעומקי הלא מודע. פעמים רבות הפלישה מתרחשת כשאדם עומד מול הצורך לבחור בחירות חדשות, או לאחר שהעז לבחון אפשרות חדשה או שינוי כלשהו בחייו. במצב זה עשוי להתעורר בתוכו מאבק בין הרצון להגשים בו רובד חדש, ובין הפחד האדיר לעשות זאת. ברגע שמתעורר המאבק עולים ממנו גם "השדים הרדומים" שהודחקו, ומנגנוני ההגנה נזעקים ומופעלים בחריפות יתר, כדי ליצור בהלה שתמנע את השינוי המאיים מדי. 

איך מזהים את האיום הפנימי?

כשמנסים להבין את מקור התקפי האימה חשוב לשאול איזו סיטואציה בעבר יכולה הייתה להתפרש ולהיתפס כמצב של אובדן עצמי או חוסר קיום של העצמי? אילו מסרים הועברו ונלמדו הקשורים לאיום על העצמי?

יש לזכור שגם איום חוסר הקיום של "אחר משמעותי" (כלומר של הדמות המטפלת בה היה תלוי האדם), גם הוא נחווה כמצב מאיים ומכחיד מעצם טבעה של התלות הטוטאלית. לדוגמה, מסר שנחקק בתודעתו של ילד, לפיו מעשה מסוים שלו יגרום לנזק לאמו או לאביו, עשוי ליצור חרדת השמדה וחוסר קיום בנפשו כיוון שהוא חווה את עצמו באופן טבעי כתלוי לגמרי בקיומם האיתן של הוריו.

אם אין זיכרון ברור או השערה הנוגעת לאיום על חוסר קיום שנחווה בעבר, ניתן להגיע לתובנות גם על ידי חקירת התקופה בה הופיעו הטריגרים שעוררו את התקפי החרדה. ניתן לבדוק ולשאול באיזו אופן תקופה זו היא תקופה של בחינת אפשרות התהוות חדשה? מדוע אפשרות זו הייתה חסומה עד כה? מה גרם לה להיוותר לא ממומשת? מהם המסרים שהתקבלו בעבר בהקשר של אפשרות זו? אילו אמונות מופנמות, המתייחסות לתחום החסום, חיות בנפש? מי מסר את אותם מסרים ומי יצר ועיצב את אותן אמונות? איזה איום היה מגולם בתוך מסרים אלו?

שאלות אלו עשויות לסייע בזיהוי גורם האיום, וכך גם בפענוח חידת התקפי החרדה. כך ניתן להתקרב אל הבנה טובה יותר של מקורותיהם ושל הדרכים להרגיע את הנפש והגוף המבוהלים.

התקפי חרדה: שלב לעבר גדילה וצמיחה אישית

כשהחידה נפתרת וההתקף מובן ומפסיק להיות "אויב", גם עוצמתו פוחתת. האדם מסוגל לזהות את הדינמיקה שיצרה תפיסה מוטעית ומעוותת לגבי קיומו. הוא יכול לראות כיצד תפיסה זו, של סכנת ההכחדה של עצמו, העניקה כוח מוגזם לפחדיו והפחיתה מהכוח שלו ליצור את חייו.

הוא יכול להתחיל ולשחרר את הפחד ולהתעמת עם מי ש"רשם" או חרט בו את אותו איום מוטעה.

ההתעמתות היא אקט של תמיכה עצמית בו הוא מבהיר לעצמו שאין לקול האיום שנחרט בו שום משמעות ריאלית וממשית עבורו. עם הזמן, אקטים אלו של תמיכה עצמית מחלחלים אל תודעתו ואל תודעת גופו, כך שהכוח החרדתי הולך ופוחת. ברגע שהדברים הופכים פתורים וגלויים יותר, מתחזקת היכולת הפנימית לבחור בחירות של חופש, ללא הליווי הקטלני של האימה והחרדה.

חשוב להבין שהתקפי החרדה אינם כאן כדי "לכלות" את הסובל מהם, למרות שזו התחושה הנוצרת כשחווים אותם שוב ושוב ללא שליטה. התקפי החרדה הם תמרור אזהרה שבא לסמן את גודלו וחומרתו של הפצע הפנימי הקיים בנפש. הם מאותתים ש"לא הכול בסדר", ושלמעשה האדם חי בסוג של הונאה פנימית ושקר קיומי. עם הבנת סיבות ההתקפים וסיבות החרדה הפנימית, האדם הסובל יכול להבין עד כמה היה מוגבל באפשרויות ההגשמה שלו ועד כמה הגביל את עצמו בחופש שהרשה לעצמו לחוות. כך הוא יכול, בהדרגה ותוך עיבוד של התכנים הקשורים לחרדות חוסר הקיום, לעשות סוג של "קפיצה קיומית" ולהתחיל להעז לבחור בחירות חיים חדשות, נאמנות יותר לאמת שלו ולרצונותיו האותנטיים.

הכותבת היא ד"ר לפילוסופיה קיומית, יועצת בשיטת אישה לגופה .