מלכודת הדבש של היוזמה הערבית

הרשות הפלסטינית מקפידה להציג את ישראל כ"סרבנית שלום", שמנסה לסכל את התהליך המדיני באמצעות המשך הבנייה בהתנחלויות "הבלתי חוקיות" ובדחיה עקבית של יוזמת השלום הערבית, שמציעה יישוב כולל של הסכסוך בין ישראל לערבים. סאיב עריקאת, יושב-ראש צוות המשא-ומתן הפלשתיני, אף פנה לא מכבר ישירות לציבור הישראלי במאמר בו ניסה לשכנע בכנות הכוונות של הרשות הפלסטינית לשלום.

"העם הפלסטיני מבקש עצמאות, חופש וחירות", כתב אז עריקאת, והסביר כי "ניתן להשיג זאת באמצעות הסדר מקיף והוגן, שיוביל להקמת מדינה פלסטינית עצמאית

 ופתרון הוגן ומוסכם לעניין הפליטים ברוח יוזמת השלום הערבית". לדבריו, "עדיין יש סיכוי, אם כי קטן ביותר, להסכם כזה. הכדור נמצא במגרשה של ממשלת ישראל".

מסרים דומים נשמעו גם מדוברים פלסטינים אחרים. יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, אמר בנאומו לזכר ערפאת, כי "אינני מבין מדוע ישראל לא קיבלה את יוזמת השלום הערבית ולמה שללה אותה". הוא הוסיף וציין, כי "איננו מוצאים אצלם (הישראלים) תשובה מניחה את הדעת והגיונית".

הפלסטינים מציעים לכאורה חבילה מדינית מפתה לא רק ליישוב הבעיה הפלסטינית, אלא גם להסדר שלום כולל בין ישראל לעולם הערבי. עריקאת אפילו מנסה לשכך את החששות הישראלים מפני "זכות השיבה", בהציעו "פתרון הוגן ומוסכם לעניין הפליטים ברוח יוזמת השלום הערבית", ובמשתמע - כל הסדר בנוגע לשיבת הפליטים יזדקק להסכמה ישראלית. מדוע אפוא אין ישראל אצה רצה לקבל את היוזמה הערבית?

היוזמה הערבית, אליה מכוון עריקאת, היא היוזמה שאישרה הפסגה הערבית בביירות (2002), שסעיפיה הרלוונטיים לנושא הפליטים דורשים: "מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים, שעליו יוסכם בהתאם להחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם" ו"דחיית כל צורות ההתאזרחות לפלסטינים, שסותרים את הנסיבות המיוחדות של המדינות הערביות המארחות".

זכות השיבה נחשבת טאבו בעם הפלסטיני ואין עליה עוררין. נציגי העם הפלסטיני, כולל אש"ף והרשות הפלסטינית, משתיתים את עמדתם בשאלת יישובו של הסכסוך על "צדק" ולא על "פשרה". משמעות "הצדק", בראייה הפלסטינית, הינה מימוש זכויות הפליטים הפלסטינים בהתאם לכל החלטות המוסדות הבינלאומיים, ובראשן החלטה 194 של האו"ם, המקדשת בראייתם את זכות הפליטים לשיבה ולפיצויים.

"צדק פלסטיני"

התפיסה הפלסטינית, המקבלת תמיכה מארגוני זכויות אדם פלסטיניים וישראליים, רואה את זכות השיבה כזכות "פרטית" של כל פליט ופליט, ומשמעות הדברים - לנציגי העם הפלסטיני (וגם לא לאו"ם) כלל אין סמכות לוותר על זכות זו בשם הפליטים. הנוסחה "פתרון צודק ומוסכם בהתאם להחלטה 194", אינו מבטא נכונות משתמעת לפשרה פלסטינית אפשרית בנוגע לזכות השיבה. "מוסכם", משמעו בראייה הפלסטינית, שיש לכפות על ישראל להסכים ליישם את התביעות הפלסטיניות ל"צדק". אי יישומה של זכות השיבה יותיר על פי הקונצנזוס הפלסטיני את שערי הסכסוך פתוחים עם ישראל, ובכך קיים במשתמע צידוק להמשך המאבק המזוין נגד ישראל אף לאחר הקמתה של מדינה פלסטינית.

אש"ף והרשות הפלסטינית ממשיכים לטפח בחברה הפלסטינית את האידיאה של שיבת הפליטים, מונעים כל אפשרות ליישוב מחדש של הפליטים מחוץ למחנות ומשמרים את תפקידה של אונר"א כביטוי סמלי ומעשי לתביעת השיבה. המדינה הפלסטינית העתידית, אליה חותרים יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, וראש ממשלתו סלאם פיאד, מוכנה לתת מענה לקליטת פלסטינים, כולל פליטים, בתחומה, ואולם בסייג שהדבר לא ייחשב בשום פנים ואופן כוויתור על זכות השיבה. הם מבינים היטב, כי כל מנהיג פלסטיני שיהין לקרוא תיגר על הקונצנזוס לוותר על זכות השיבה במו"מ עם ישראל עשוי להיות במקרה הטוב מוחרם ומסולק מהבמה או במקרה הגרוע יותר יוצא להורג.

עם קבלת היישות הפלסטינית שליטה במעברי הגבול הבינלאומיים, בין אם תוכר כמדינה בעלת ריבונות מלאה ובין אם לאו, ייפתחו השערים בפני מעבר של פלסטינים, ובהם המוגדרים כפליטים, לשטחים בשליטה פלסטינית. היישות הפלסטינית לא תוכל למנוע כניסה או שיבה של פלסטינים לתחומה, מעשה אשר נחשב לבגידה לאומית ועומד בניגוד לחוק היסוד הפלסטיני ולקונצנזוס הפלסטיני.

כל המדינות הערביות, בהן שוהים הפלסטינים המוגדרים כפליטים, תומכות ללא עוררין בזכות השיבה. סוריה ולבנון נוקטות מסורתית מדיניות המבהירה חד משמעית, כי מחנות הפליטים בשטחן הינם ארעיים בלבד וכי הפליטים חייבים לחזור לפלסטין כאשר יבשילו התנאים לכך. סביר להניח, כי לשתי המדינות יהיה אינטרס לעודד מעבר אוכלוסין לשטחי "פלסטין" הן מסיבות דמוגרפיות פנימיות והן כדי להשפיע באמצעות המהלך על יצירת מהפך דמוגרפי בשטחי "פלסטין ההיסטורית", להשפיע על השלטון ב"פלסטין" (ובוודאי אם יהיה עדיין בשליטת פתח) ולעשות שימוש בפלסטינים במסגרת המשך המאבק נגד ישראל.

המשטר הירדני התנתק אמנם מהגדה המערבית ב-1988 והעניק דרכונים ירדניים לכל הפליטים, אך הודיע כי לאחר הקמת המדינה הפלסטינית יצטרכו הפליטים להכריע אם הם בוחרים להיות אזרחים ירדנים או לחזור לפלסטין.

חשש מהסתננות לישראל

גירוש המוני של אוכלוסיה פלסטינית התרחש מספר פעמים בשלושת העשורים האחרונים. כווית גירשה 400 אלף פלסטינים לאחר מלחמת המפרץ הראשונה בשל תמיכת אש"ף בעיראק, לוב הורתה על גירוש 30 אלף פלסטינים (ומאוחר יותר הסכימה לקבלם) לאחר הקמת הרשות הפלסטינית ועיראק גירשה עשרות אלפי פלסטינים לאחר הפלת משטרו של סדאם חוסיין ב-2003.

בעיית הפליטים, שהיתה לבה מבעבעת במשך עשרות בשנים, עשויה להתפרץ לאחר נסיגה ישראלית לקווי 67' והקמת המדינה הפלסטינית, ולבוא לידי ביטוי במישורים הבאים: הסתננות של פלסטינים לשטח ישראל, תביעות משפטיות של פליטים בישראל ובבית הדין הבינלאומי בהאג לשם מתן זכות שיבה, החזרת רכוש ופיצויים, מיקוד המאבק המזוין הפלסטיני בזכות השיבה (אינתיפאדת פליטים), הסלמת המאבק בזירה הבינלאומית לכפייה על ישראל להסכים לזכות השיבה (קמפיין החרם והאפרטהייד).

התופעה רחבת ההיקף של הפלסטינים, השוהים הבלתי חוקיים בישראל וההסתננות של עשרות אלפים ממדינות אפריקה מגבול מצרים לשטח ישראל, ממחישות את האיום הנשקף למדינה וכן את האתגר הצפוי לה בזירה הבינלאומית והמשפטית לאור עמדתם של ארגוני זכויות האדם בהקשר זה. ישראל תתקשה למנוע הסתננות דרך הגבול הארוך עם הגדה המערבית ונוסף

 על כך, המצוקה הכלכלית הצפויה במדינה הפלסטינית נוכח הגעה מסיבית של פליטים עלולה להזמין לחץ בינלאומי על ישראל לקלוט מספר גדול יותר של פלסטינים בתחומה.

בסיכומו של דבר, בעיית הפליטים היא לב ליבו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והיא נתפסת בראייה הפלסטינית כקלף מנצח, באמצעותו יוכלו הפלסטינים להתיש את כוחה של מדינת ישראל גם לאחר הקמת מדינת פלסטין, לגבור עליה באמצעות הדמוגרפיה ולהופכה למעשה בטווח הארוך לחלק שיטמע במדינת פלסטין מהים עד הנהר. ישראל זקוקה לתמיכה בינלאומית איתנה במו"מ על הסדר הקבע על מנת להגיע להסדר על בסיס גבולות בני הגנה ולמצוא פתרון קבע לבעיית הפליטים, המבוסס בעיקרו על התאזרחות הפליטים במדינות המארחות או קליטתם במדינת פלסטין.

יהונתן דחוח-הלוי, חוקר בכיר ועמית במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ומנהל המחקר ב-Orient Research Group