זה הקול בשבילכם
מה שעופר לוי העניק בהיכל התרבות לא היתה הופעה, אלא קונצרט. ללא פעלולי פירוטכניקה או גימיקים, עם קול אחד בלתי נתפס, החזיק הזמר צבא מעריצים נאמן שהגיע לבוש, לבקשתו, בלבן ויצא מגדרו בזמן הלהיטים
"זה קורה במשפחות הכי טובות", שר עופר לוי לקראת אמצע ההופעה אמש (ד') בהיכל התרבות בתל-אביב וסחף אותי במחשבות לימים העליזים של תחילת שנות ה-90, בהם הוא היה הכוכב הצעיר הכי לוהט בסביבה, והתנגן גם אצלנו בבית.
קרוב ל-20 שנה אחר כך, ניתן לסכם כי עופר לוי הוא לא המלך, אלא הקיסר של המוזיקה המזרחית. יש בעלי קול צלול יותר, יש כאלה שיש להם יותר להיטים, יש אפילו בעלי עדת מעריצות שווה יותר. אבל לוי הוא, כפי שהקהל שאג לכל אורך ההופעה הוכיח, השליט. כל הכרטיסים למופע אזלו כבר ימים קודם ובניגוד להרבה זמרים אחרים, וזה בדוק, לוי לא חילק מאות מהם בחינם רק כדי למלא את המקום.
לוי בפעולה. שלוש שעות של הופעה בלתי פוסקת (צילומים: עופר עמרם)
איך אפשר לתמצת 27 שירים שנמשכו על פני כמעט שלוש שעות של הופעה בלתי פוסקת, ללא זמרי אורח, מופעי פרוטכניקה וגימיקים כאלו ואחרים כמו שעושים בשאר הופעות הז'אנר? ההופעה של לוי היא משהו אחר. היא למעשה המילה שהוא מגדיר באמצעותה את ההגעה שלו להיכל התרבות - קונצרט. 25 נגנים, שלוש זמרות ליווי, וקול, קול אחד בלתי נתפס.
רק כדי להפגין בפני כולם עד כמה הוא אדיר, הניח לוי את המיקרופון על הכסא בשלב מסוים של הערב, ושר לבד, ללא שום אמצעים, והדהים גם את השורות האחרונות ביציע. תראו לי זמר אחר שללא מיקרופון ואינספור רמקולים ואמצעי הגברה, מצליח לעמוד במשימה קשה שכזו ועוד באולם שמכיל קרוב ל-3,000 איש?
לוי. לא נח לרגע
אבל מעבר לאיכויות של לוי, שבאמת, אין עליהן עוררין, גם בקרב מבקריו ואפילו אצל הזמרים שעליהם הוא נהנה לקטרג, לוי, העניק הופעה, סליחה, קונצרט, עמוס בלהיטים, עתיר בשירים מנצחים שהקהל הגיב בהערצה עיוורת ובשירה בלתי נגמרת. כמו חיילים ממושמעים בצבא של עדת הלווים, רוב הקהל שהגיע עטוי בבגדים לבנים, בהתאם להוראתו של הלוי הגדול, התנהג כאחוז אמוק והוכיח כי לוי באמת צודק, יש מאחוריו קהל מעריצים פנאטי שאין לאף זמר אחר, בטח ובטח לא בעוצמות האלה.
המעריצים. רובם הגיעו לבקשתו לבושים לבן
זאת לא הייתה הופעה רגילה, זו הייתה ממש תפילה, כשלוי הוא השליח ציבור, החזן הראשי, הפייטן המהולל ואף הרב המקדש. הקהל הגיב לכל מילה שהוציא מפיו, לכל הוראה שציווה, לכל גחמה ולו הקטנה ביותר, כאחרון מאמיני הכת, כת עופר לוי.
והוא עצמו לא נח לרגע. אפילו עם המשך המופע, כשהאדרנלין כבר היה בשיאו והטירוף המפורסם שלו יצא החוצה, הוא המשיך להאכיל אותם בכפית, עם שירים שחלקם כבר הפכו להמנונים. "אני ואת", "מאוהב בגשם", "הזדמנות שניה" מהאלבום החדש, "מצייר אותך", "תפילתו של ילד", "הלו מאדאם", "חלום מתגשם", וכמובן, אולי להיטו הגדול ביותר, "שיר הרווקים" שגרם לקהל להשתוללות שכל מילה שאחפש כדי להגדיר אותה, עדיין תמעיט בערכה.
עם זאת, עדיין, 27 שירים זה המון, יותר מדי. אני, לפחות כבר הותשתי בסוף. ניתן ורצוי היה להדק את המופע ל-18 שירים לכל היותר ולהפוך את האירוע לתפילת חג אמיתית.