משוגעים, תרדו מהמסך

בואו פשוט נודה על האמת. עשרה קבין של מוזרות ירדו על תעשיית הטלוויזיה, והיפנים מצאו דרך לשבט אותם שוב ושוב. אולי אלה הבדלי תרבות, אולי ניבי קתרזיס שונים, אולי באמת ליפנים יש חוש הומור מוזר. כך או כך רוב הסדרות והשעשועונים היותר מוזרים הגיעו משם.

כלות, פרחים, אזמלים ומזרקים. כל אלה בהמשך הכתבה (באדיבות ערוץ !E )

חלקם קיבלו גרסאות בכל העולם, כמו התוכנית שמוכרת בתור "הטטריס האנושי" (בארץ ערוץ 10 הפך אותה ל"ראש בקיר" ובאיטליה בכלל שכללו את הגרסה ועברו לבחורות בביקיני,

או "Wipeout", שלקחה עשרה צעדים קדימה ולמטה את "קח סיכון" והפכה רשמית בגרסתה האמריקנית לממתק הטראש הכי ממכר של הקיץ האחרון בחו"ל.

אבל כמו שאומר הביטוי, דברים מוזרים מאלה כבר קרו, ואפילו שובצו בלוח השידורים. הבונבונים שסיפקה הטלוויזיה היפנית נעים בין אכזריות להומור ילדותי שזר לא יבין. למשל, סדרה בה ישובים אנשים בחדר אחד וההפקה עושה הכל כדי להצחיק אותם. הראשון שצוחק מקבל מכה ממקל במבוק. נשמע כמו שעשועונים הלקוחים היישר מבית היוצר של אחיכם הגדול שנהג להחטיף לכם פה ושם, ככה בשביל הסבבה.

שקט, מלקקים

תוכנית אחרת בנויה גם היא על אלמנט השקט, שנדמה שהמתח בינו לבין פעולה בלתי נשלטת כמו צחוק, מרתק את היפנים המנומסים למסך. יושבת חבורת אנשים בספריה, לידם תלוי שלט עם סוג של עונש. כל אחד מהמשתתפים מקבל קלף, אבל רק אחד מהם הוא מספר המוות "XO". הבנאדם שקיבל את הקלף נאלץ, ללא כל דיחוי, להיענש מיד.

שקט בספריה, או שאיש זקן ילקק אתכם

סוגי העונשים נעים בין תלישת שיערות מהאף בפינצטה ועד עמידה איתנה בזמן שאיש זקן מלקק אותך. ורק כדי שיהיה ברור שלא באתם לפה כדי ליהנות, אסור לאף אחד לצחוק כי בכל זאת, מדובר בספריה. האומה שהביאה לנו את הקמיקזות, הסושי והסוזוקי, מקבלת את הקיק שלה מאנשים שנענשים על סטיות חברתיות קלות.

נבלות, הגרסה ההולנדית

האירופאים, לעומת היפנים, לא בעניין של לחטוף עונשים. הם יותר בעניין של להעניק אותם. וגם ברור להם למי. האוכלוסיה המנומנמת והמקשישה של בלגיה ואחריה גם הולנד, יודעת איך להחזיר את הסדר החברתי על כנו. חשבתם שיורם קניוק המציא את האנשים המבוגרים שעושים את המוות לאנשים צעירים, פשוט כי הם צעירים ומגיע להם?

אז קבלו את "Benidorm Bastards", אנשי גיל הזהב שמבצעים מתיחות מצלמה נסתרת מהסוג באמת הנמוך היותר, כשהטרף שלהם מפולח להפליא: אנשים צעירים. התוצאה: נשים שבדרך כלל ירטנו לידכם בתור בקופת חולים ינופפו מול עיניכם הנדהמות באביזרי מין ולא יבחלו בשום דרך להביך אתכם. הכי "נבלות" שיש. כנראה שאין מנוס מהמסקנה שמדובר בתופעה חוצת גבולות, ואם זה מנחם אתכם, זה היה קורה לנו גם באוגנדה. 

יגאל שילון בעיראקית

באמת שאנחנו לא רוצים לחרחר שום דבר, אבל אם היפנים נדלקים מעונשים חינוכיים, העיראקים מתחרמנים מאכזריות לשמה. כנראה שסף הגירוי של אומה שעברה רודן כמו סדאם חוסיין באמת הלך ועלה, או שהוא פשוט הסיט את מסלול ההומור של העם העיראקי לכיוונים אנושיים פחות.

צפו בכתבה של CNN על "Put Him in Camp Bucca"

יגאל שילון העיראקי הוא כנראה מזוכיסט, אבל אם ללכת על המשותף - כנראה שגם בעיראק נהנים לראות את הסלבס שלהם במצבים לא נעימים. "Put Him in Camp Bucca" היא תוכנית מתיחות עיראקית, שמבוססת על - תחזיקו חזק - הטמנת פצצות מזויפות בכלי רכב של סלבס, גם כן עיראקים.

ההפקה טורחת גם להרים מחסומים מזויפים מטעם השלטון, שם נעצרים הידוענים, החיילים "מוצאים" את הפצצה, מאיימים על המפורסמים שהם הולכים לשבת כמה שנים טובות בכלא (מתקן בידוד אמריקני שנקרא "קאמפ בוקה", משמו נגזר שם הסדרה) אם לא להיות נידונים להוצאה להורג.

בסוף, אחרי שמוליכים אותם משם בעיניים מכוסות, מגלים להם שוואלה, תסתכלו לשם ושם ושם, הנה המצלמה. אפשר להניח שהטרנד הזה לא היה תופס בארץ. קודם כל כי אנחנו לא מתים על פצצות, ודבר שני, זה פשוט לא מצחיק. לא ברור גם כמה פעמים אפשר לחזור על אותו קונץ, אפילו אם מדובר בעיראק, אבל בינתיים - זה עובד.

מ(נו)תחת לחופה

בתוך מוחן של נשים שעומדות להתחתן מתרחשים תהליכים מוזרים. הטלוויזיה אוהבת לתעד, שלא לומר לעודד מוזרויות, ולכן היא נכנסת למוחן של נשים כאלה ומפשפשת היטב. ברוב המקרים היא תמצא שם דברים כמו דגמים של שמלות כלה, תאריכים לטעימות וסידורי פרחים, שוחים כולם בים הורמונים גועש. אז הטלוויזיה מנצלת את ההזדמנות ומוסיפה למשוואה הזאת מרכיב חשוב נוסף - ניתוחים פלסטיים.

תחרות "Bridal Plasty" של ערוץ !E פשוטה מאוד. הכלות לעתיד מכינות רשימת משאלות שכוללת שפצור מאסיבי של עצמן. מי שתזכה בתחרות הכוללת כתיבת נדרים או תכנון מוצלח של ירח הדבש, תזכה בניתוחים שביקשה. את הכלה שאחרי מקצה השיפוצים, אגב, רואה החתן בפעם הראשונה רק כשהוא מסיר מפניה את ההינומה, מה שאומר ששוב חזרנו לתקופה בה אדם מתחתן עם אישה שלא ראה מימיו. סוג של.

המנון לשעווה

ועכשיו אנחנו עם הצרפתים. רוצים לשיר? בבקשה. אבל לא על חשבון הבידור. בכל תוכנית של "Sing If You Can" מתארחים כמה אמנים ידועים במדינה, שיודעים לשיר ורוצים שנקשיב להם, אבל אותנו כבר לא קונים בקלות.

מיקרופון ומוניטור? הצחקתם אותנו. בואו נראה אתכם שרים בזמן שמסירים לכם שערות מהחזה בשעווה (גברים), או כשאתן מוטבלות באמבטיית קרח (נשים). לא ברור מה מביא את הזמרים הידועים לקחת חלק בחגיגה הגדולה על חשבונם, אבל דברים מוזרים מאלה הגיעו מצרפת בשנה האחרונה.

מועדון קרב

האבא של האחיות וויליאמס יודע שהכסף נמצא בטניס, אז הוא הפיק לעצמו שתי שחקניות מופת שכבר הרבה זמן שותות גביעים ופרסים. בבריטניה, לעומת זאת, לא יודעים אולי איפה הכסף, אבל הם יודעים על דבר אחר שצריך להתמצא בו כדי להתקדם בחיים: נצחון בקטטות ברים. אז יוצא שכבר מגיל ארבע או חמש, הורים מכניסים את הילדים שלהם למסגרת בה הם מתחרים באיגרוף. קוראים לזה "Strictly Baby Fight Club", לא פחות.

הפעם לא מדובר בשעשועון טלוויזיה, אלא בדוקו ממש, שמתאר את התופעה הזאת בבריטניה.

ההגיון שעומד מאחורי כל זה, חוץ מהכסף הפוטנציאלי כמובן - אם אתה גדול מספיק כדי לבכות, אתה גדול מספיק כדי להילחם.

מצד אחד זאת הזדמנות לתעל את האנרגיות של הילדים שלכם, שממילא הולכים מכות, למסגרת מסודרת, מפוקחת, עם רופא בהישג יד. מצד שני יש משהו פסיכי לחלוטין באנשים מבוגרים שמריעים לשני ילדים רזים שבועטים אחד בשני במקום במבוגר האחראי, שיושב ביציע ומדרבן אותו להוריד את הכאפה הבאה. אמנם כל זה קורה במבטא בריטי מהמם, אבל הנה סיבה טובה אחת למה עשינו בשכל כשגירשנו את האנגלים.