שמיכת פוך מוזיקלית
שתיהן יוצרות צעירות הנטועות במוזיקה מהעולם הישן שהוציאו אלבומים חדשים ומשובחים. נורה ג'ונס חוזרת ביצירתה הטובה אי פעם ואילו Rumer החדשה מעלה באוב את קארן קארפנטר ודאסטי ספרינגפילד. מולדאבי מאוהב
אבל המכנה המשותף המובהק ביניהן, שבלט יותר דווקא באלבומים הקודמים של ג'ונס, טמון בהגשה הקולית ובסביבה הצלילית בעלות הזיקה הכה ברורה למוזיקה מהעולם הישן. נורה ג'ונס פרצה בחודשים לאחר אסון נפילת התאומים, באלבום טוב בתחומו, אבל לא מאוד שונה משל אמנים אמריקאיים רבים אחרים, שמייצרים שירים על התפר שבין ג'אז ופולק, עם עטיפה אקוסטית חמה ומלנכוליה קלה לעיכול. ג'ונס נהנתה, למרבה הצער, מהרוח הגבית של הלם הטרור שדחף את מרבית האמריקאים לחפש במוזיקה שלהם ביטחון, נחמה, מסורתיות, וגם את ההפך הגמור ממה שהאתוס של הפופ והרוק מקדש כחדשנות, חתרנות, עכשוויות וקלילות דעת מסוימת.
נורה ג'ונס. גיטרה במקום פסנתר (צילומים: Gettyimages)
הראשון של ג'ונס ופסקול "אחי היכן אתה" הזכירו לאמריקאים בוגרים ושמרנים את המוזיקה האמריקאית מהמחצית הראשונה של המאה העשרים והפכו לרבי מכר ענקיים. מאז, האלבומים של ג'ונס שמרו על יחס עקבי והפוך בין האמנות למכירות. ככל שהמוזיקה הפכה מסקרנת יותר, כך המכירות צנחו, עד האלבום הקודם, שהיווה שינוי אמנותי של ממש. ג'ונס המירה את הפסנתר ככלי מוביל בגיטרה חשמלית, ממש התקרבה לרוק, ומזערה את מכירותיה.
אני מקווה שהמגמה תיפסק באלבום הנוכחי, אם כי לצערי ככל שאני לומד לחבב אותה, כך מסתבר שג'ונס פחות מדברת לקהלים רחבים. החדש שלה, Featuring Norah Jones, אינו כולל שירים חדשים, אלא מאגד את מרבית שיתופי הפעולה שלה מעשר השנים האחרונות. זה כנראה פורמט שיווקי שנרבה לפגוש בקרוב: גם לביונסה יש דיסק כזה בדרך.
האלבום כולל כמה שירים לגמרי נפלאים, כמו מפגשיה עם ריאן אדמס, דולי פרטון, אאוטקאסט, בל אנד סבסטיאן וטאליב קוואלי. הגיוון או הגמישות הסגנוניים נמתחים אפילו הרבה מעבר לשמות הנ"ל, למשל בשירים עם "דירטי דאזן בראס בנד" המסורתיים וקיו-טיפ, מוותיקי ההיפ-הופ, ה"פו פייטרז" ווילי נלסון.
נדמה שמפגן האלסטיות הזיקיתית והכמו-זליגית אומר על נורה ג'ונס גם דברים פחות מחמיאים. קשה, למשל, לחשוב על מגישות גדולות בנות זמנה, כמו איימי וויינהאוס או ביונסה, שהיו מסוגלות כמותה להיטמע כמעט בכל סביבה מוזיקלית, לפעמים כמעט עד כדי העלמת נוכחותן הקולית. אולי זה מלמד על צניעות ג'ונסית ועל כך שהיא מעמידה במרכז את השיר ולא את השרה. ואולי זה מסביר מדוע לא אהבתי את אלבומיה הראשונים והמצליחים, כשנדמה שג'ונס הופכת את הנעימות המלטפת למטרה הראשית של פעילותה.
אבל דווקא הפעם, כשהליווי הכלי המתחלף מסיע אותה כמעט בכל אזורי המוזיקה האמריקנית הפופולרית, ובשל עוצמות הנוכחות של מאסטרים כמו נלסון, פארטון וקוואלי, ג'ונס יצרה אלבום יעיל ביותר. מצד אחד הוא יחליק בנימוחות בכל אוזן, ומצד שני יש בו לא מעט רגעים של יופי טהור, מעשיר, ונוגע. נדמה שהמלצה על ...Featuring שימושית פחות עבור מי שממילא אוהבים את הקפה שלהם עם ג'ונס ברקע, ויותר מכוונת למי שעד היום ביכרו להתעלם משמיכת הפוך המוזיקלית הזאת. הנה אלבום של ג'ונס שבהחלט מומלץ להתעטף בו בכאילו-חורף הנוכחי.
רומר רחוקה בזמן
ולעומת ג'ונס, ברומר התאהבתי ממש בהאזנה ראשונה. זה היה קל: כל מי שמת על השירה של קארן קארפנטר ז"ל, יצטמרר מיידית מרומר. האלבום שלה, Seasons Of My Soul, כולל גם רגעים בינוניים, אבל ברובו, כמו בשיר הנהדר "Take Me As I Am", היא נשמעת כתמהיל נוגע ביותר בין סולנית ומתופפת הקארפנטרס לבין טים הארדין ודאסטי ספרינגפילד.שלושתם כמובן אינם בחיים, והגיוני שההשראות עליה כולן רחוקות בזמן, משום ש"עונות נשמתי" נשמע כאילו הוקלט לכל המאוחר בתחילת שנות השבעים, בטרם רומר נולדה. אגב, שמה מלידה הוא שרה ג'ויס, והיא בחרה בכינויה הבימתי כמחווה לסופרת האהובה עליה, רומר גודין. היא שרה בהרכבים שונים ועברה בעבודות מזדמנות עד שגילה אותה סטיב בראון, שמתמחה בהלחנה לטלוויזיה הבריטית, והוא כתב איתה ועיבד את האלבום הזה.
רומר שרה "Aretha"
כשהגיעה במקרה לאוזניו של ברט בכרך הדגול, הוא הטיס אותה לקליפורניה בכדי שתשיר בשבילו. ובאמת, "Come To Me High" נשמע כאילו אליזבת' פרייזר מהקוקטו טווינס מגישה איזה שיר טרי של בכרך. ב"ארית'ה" רומר שרה שהיא לוקחת את ארית'ה פרנקלין איתה בווקמן לבית הספר, ושאין לה במי להאמין מלבד בענקית הסול וב-"Come To Me High", היא מזכירה שהרדיו מנגן את "סופרסטאר", השיר הגדול שליאון ראסל כתב והקארפנטרז ביצעו. אלבומה כולו משם, מהפופ של ראשית השבעים, שמיזג בין עידן היוצרים-מבצעים החדש לעושר תזמורי נוסח עשורים קודמים.
רומר וידיד. על הבמה עם אלטון ג'ון
רומר נשמעת מחוץ לזמן, לא נוגעת בשום דבר עכשווי, ולמזלה הגדול והלא פשוט בכלל, יצרה כמות גדולה מהרגיל של שירים מאוד טובים. לא צריך להגזים, היא עדיין אינה מגישת שירים מעלפת כמו קארפנטר, הארדין, ספרינגפילד או פרנקלין וגם הטקסטים שלה לא ממש מעוררים השתאות. אבל בתיווך נכון, האלבום הכה יפה הזה עשוי לחולל סערת מכירות נוסח מה שעשתה נורה ג'ונס לפני שמונה שנים. באנגליה כבר קונים אותה בכמויות יפות, אבל קשה לנבא האם בעתיד תשחזר אסופת שירים חזקה כמו זו, שגדלה עלייך בכל האזנה.
להבדיל מג'ונס הצעירה, ספק אם רומר תהפך לרוח הזמן שלה, וסביר יותר שתישאר בגדר חצי סוד לאוהדים קנאים בלבד, גם אם מספרם יהיה גדול יחסית. שווה לפנות לה מקום גם בפסקול החיים שלך.
לפנייה לכתב/ת 
