"מאז שנולדתי הרגשתי שאני בגוף הלא-נכון"
"כשהיינו ילדים זה לא הפריע לי כל-כך. יכולתי לשחק בכדורגל, ללבוש בגדים זרוקים, ללכת מכות. כשבגרנו וההבדלים בין בנים לבנות התחילו להיות מוחשיים יותר, כבר מצאתי את עצמי בצרה". מתוך הספר החדש "עבר לגוף שלישי"
"קוראים לזה טרנסג'נדר. זה מה שאני", אמרה מתי, וידעה שבדבריה הטילה פצצה.
סולי צחקה גם היא, אך במבוכה. היא לא ידעה איך עליה להגיב. שום דבר ממה ששמעה לא נשמע לה מצחיק כלל וכלל.
*הספר "עבר לגוף שלישי" מאת כרמיה וינגרטן-בראור ואורי מנחם יצא לאור בהוצאת רימוניםסולי שתקה וכיווצה את מצחה כמנסה להבין.
"כשהיינו בני 18 לא ידעתי איך קוראים לזה, אז אמרתי לך במילים הפשוטות שלי את מה שהרגשתי, שאני גבר בגוף של אשה", המשיכה מתי תוך שהיא נרכנת קדימה לעברה של סולי, בוחנת מקרוב את תגובותיה.
"את מבינה סולי, מאז שנולדתי הרגשתי שאני בגוף הלא-נכון. אז כשהיינו ילדים זה לא הפריע לי כל-כך. יכולתי לשחק בכדורגל, ללבוש בגדים זרוקים, ללכת מכות וכל זה. אבל כשבגרנו וההבדלים שבין בנים ובנות התחילו להיות מוחשיים יותר בגוף, בלבוש, בקודים של התנהגות, כבר מצאתי את עצמי בצרה. איך לעזאזל יכולתי להיות מי שאני בתוך עולם כזה?" אמרה בגילוי לב, "אז מצאתי לי את דרך הביניים. מצאתי בגדים רחבים וגדולים שיסתירו את ה'דברים האלה' שצמחו לי על החזה. מצאתי חברים שיאהבו ויתחברו אל הפנים שלי, אל המהות. והנה, אלוהים הטוב שוב שלח אליי אותך, ואולי גם את בן".
סולי חייכה בחמימות למשמע המשפט האחרון.
"מצאתי לי אפילו שפה, שבה אוכל לדבר מבלי להשתמש באזכורים של היותי נקבה. בכל פעם שנדרשתי לדבר, ולא חשוב עם מי, אפילו עם חנווני במכולת, לעולם לא השתמשתי בלשון נקבה. בשבילי להגיד 'אני צריכה' במקום 'אני צריך', היה כמו לנעוץ לעצמי סכין בלב ולסובב אותה ולחפור בה..."
מתי השתתקה והשפילה את מבטה. סולי הבחינה בכאבה. אך היא התעשתה במהירות. "בקיצור, זה המצב! זה היה כך מאז שיש לי זכרונות של עצמי, וכך זה נשאר. מובן שיש עוד המון לספר ולהתעדכן, אבל בגדול אפשר לומר שרק אחרי שיצאתי מחדרה לצבא, ושירתי הרחק מהבית, יכולתי להתחיל לפתוח את עצמי ולבדוק מי ומה אני באמת. בצבא גם היתה לי החברה הראשונה שלי. משם, לאט-לאט בניתי את עצמי בניסיון להדביק את הפער אחרי כולם. כולם בני 19 או 20 ואני עוד לא נולדתי, בכל-כך הרבה מובנים" .
"אז איפה הדברים עומדים היום? איך היום את מרגישה?" שאלה סולי שמבלי לשים לב נכשלה במבחן לשון הנקבה, בעזרתו בחנה מתי תמידית את כל מי שנמצא במעגלים הסובבים אותה.
"אני גבר בנשמה שלי, בחשיבה שלי, בהוויה שלי"
"סולי, היום הדברים עומדים כך. אני טרנסג'נדר - גבר בגוף נקבה. וזה אומר שאני גבר בנשמה שלי, בחשיבה שלי, בהוויה שלי, אבל הגוף הוא גוף נקבי. היום אין בחיי אנשים קרובים שלא מכירים אותי ושלא יודעים מי אני. כל הקרובים אליי פונים אליי בלשון זכר, ומי שלא, אין לו מקום בחיי".
"בסדר, אבל אני לא מבינה איך בדיוק את... אתה?..." גימגמה סולי, הסיתה מבטה והשתתקה. אחר הישירה מבטה חזרה אל מתי, "אבל, איך זה לחיות ככה?" היקשתה וחשה את שבטנה.
מתי נשמה נשימה עמוקה ונאנחה. "אני אנסה להסביר את זה ככה: כשאת קמה בבוקר, מתיישבת במיטה, קמה לשירותים, תוך כדי כל הדברים האלה את חושבת על היום שלך, על ההתארגנויות שאת צריכה לעשות בבוקר נכון?"
סולי הינהנה.
"עבורי, הסיוט מתחיל בכל בוקר מחדש. כל בוקר הוא התעוררות המלווה בתזכורות צורבות למי שאני. להתיישב במיטה ואז החזה נופל למטה - זו תזכורת ראשונה למה שיש לי. לקום מהמיטה, ללכת לשירותים ולהתיישב במקום לעמוד - זו תזכורת שנייה – גם על מה שיש לי וגם על מה שאין לי. לצחצח שיניים ותוך כדי החזה מתנדנד מצד לצד כאילו עושה לי 'נה-נה-נה-נה-נה, אני כאן ואני לא הולך לשום מקום' - זו תזכורת נוספת ומאוד כואבת. ככה מתחילים הבקרים שלי. שום מחשבה על היום, על מה שמחכה, על מה שצריך לעשות. רק על מה שיש במקום מה שאין, ומה שאני כן במקום מה שאני לא".
סולי ניסתה בכל כוחה לדמיין או להבין את הדברים, אך התקשתה מאוד.
"המקום היחידי שבו הנושא עוד לא נפתח בו לגמרי, הוא בעבודה", העלתה מתי את שעל לבה בימים האחרונים. "הצוות יודע, אבל עדיין פונים אליי שם בלשון נקבה כל עוד יש לקוחות ואנשים זרים, אחרת סביר להניח שאפשוט רגל". היא צחקה, אך בלבה רחשו כעס ותסכול.
עוד מבט:
אחד מתגלח, אחד עם זקן. ושניהם היו נשים
שרית פרקול
ליאור ויובל, זוג אוהבים, הם טראנסג'נדרים - נשים שהפכו לגברים. "הדבר הכי מסובך מבחינתי זה לאלף את הקול הקטן שבראש שלי לדבר נכון. שנים הוא לא דיבר נכון", אומר ליאור. הסרט תיעודי "אמא, לא הרגתי את הבת שלך", נותן זווית אחרת על סוגיות של מיגדר . גברים, סיפור אהבה
"...תראי, היו לי הרבה קשרים במשך השנים שחלפו. הבעיה היא שכולן היו סטרייטיות. אז בשלב זה או אחר הן רצו זין ואת זה אין לי לתת..." הודתה מתי. "זה נראה לי עניין של זמן עד שגם קרוליין תתפוס רגליים קרות ותרצה ללכת".
"אבל זה הרי לא בא להן בהפתעה, לא?" שאלה סולי, משתדלת להבין את הסיטואציה המסובכת הזו שבה חיה מתי.
"תאמיני לי, אלוהים מריץ פה דאחקות על חשבוני"
"זה נכון, ובדרך כלל מאוד טוב להן בהתחלה. זה שונה, זה מרגש, הן מתאהבות. אבל אחרי זה מגיעים החיים האמיתיים שגובים מהן המון התמודדויות, הן מתחילות לשאול את עצמן שאלות ומתחילות לחשוב מה יחשבו עליהן. ותאמיני לי, אלוהים מריץ פה דאחקות על חשבוני", סיננה.
סולי ישבה בדממה. "ובכל זאת?" שאלה. "למה בכל זאת הן הולכות?"
מתי ספגה את מבטה של סולי וחשה מתחזקת. אולי בשל התסכול והמרמור שנצברו בה ברבות השנים.
"סולי, זכר ונקבה זה עניין עתיק. עוד מימי אדם וחווה. ותרבותנו הדלה רואה בזכר ובנקבה גם גבר ואשה. רק שהתרבות הזאת לא כוללת אותי!" אמרה בכעס. "בשביל רוב האנשים זכר הוא גבר ונקבה היא אשה, אבל גבר או אשה זה רק המגדר שלנו. זה נכון שלרוב רובם של האנשים יש מתאם מוחלט בין השניים. סבבה להם. אבל לא אצלי. ואת יודעת מה? אני גם לא היחיד. ומה את חושבת - אם ניקח גבר ונוריד לו את הרגליים, הוא עדיין יהיה גבר? ואם נניח בתאונה הוא איבד את הזין, הוא עדיין גבר? ואם ככה, אז מה זה בעצם גבר או אשה?"
סולי לא ענתה. היא רק השעינה את ידיה על ראשה, בורחת במבטה אל הפרחים שלה. מתי המשיכה והסבירה בסבלנות, כפי שהסבירה הרבה מאוד פעמים לכל מי ששאל אותה. אך ראשה של סולי כבר התערפל. ומתי רצתה כל-כך שיבינו אותה אבל באותה מידה, רצתה גם להיעלם.
לפנייה לכתב/ת 
דרמה אנושית. עטיפת הספר
מומלצים
