כשהבית ריק

אדם יודע שהוא מכור, כשהתזכורת הסלולרית שלו מזמזמת שהגיע היום והגיעה השעה, והוא (טוב, אני) סוגרת את הספר שלי בחבטה נחרצת וממהרת אל המסך, ולמרות שהשעה נכונה והיום נכון, כבר אין "האוס". לעת עתה, כי קיבלנו את הפרק האחרון של העונה השישית בשבוע שעבר, ועכשיו תתחיל ההמתנה המעצבנת לשביעית, שכבר משודרת בארצות הברית.

ואני צריכה לאכול כאן כובע, אולי אפילו שניים. בתחילת העונה השישית חשבתי שזהו, נגמר הסוס, ולא נשאר כלום חוץ מוייקודין, צליעה, גסות רוח והמון דם משפריץ מכל מיני חורים. מה עוד אפשר לחדש?

אבל במלך העונה האחרונה התברר שבכלל לא צריך לחדש. אפשר להרחיב, להעמיק ולזוז הצידה לעלילות משנה, ועדיין להישאר בטריטוריה בטוחה הכוללת כשרונות משחק ענקיים, רפליקות שנונות ומהירות וכן, דם שמשפריץ מכל החורים.

אינני יודעת אם קבוצות המיקוד של מפיקי הסדרה הודיעו שכך צריך, או שמא היתה זו תבונתם האינסופית שייצרה הכרעה נכונה, ואולי זו ההכרה שהתמכרות מטפחים לא בשינויים מפליגים אלא בעוד-מאותו-דבר, וכפיצוי בהחלט מוצדק קיבלו המכורים את מה שהם מייחלים לו מזה כמה עונות: סצינת הנשיקה בין האוס לקאדי.

זה לא ייחשב לספויילר, כי אתם כבר ודאי יודעים - גם אם לא התעדכנתם בשידורים שמעבר לים - שבעונה השביעית האוס וקאדי יתרגלו זוגיות, ואתם כבר מנחשים שהיא תהיה רוויית משברים ושום דבר שם לא יסתיים יפה. ולמרות זאת, העצב על הצורך לכבות את התזכורת הסלולרית, עמוק למדי. אדם יודע שהוא מכור לסדרת טלוויזיה כשהוא ממתין לבאות גם כשברור לו מה יגיע, וכשהוא מתחיל לקטר עוד לפני שהמנה הגיעה.

הטראנסג'נדרים העבריים

איזה יופי של קמפיין. מזמן לא היה כאן דבר שכזה, שפשוט גורם לצופים ולמאזינים שלו לחייך - בלי שום קשר לדעתם על המוצר שהקמפיין אמור לקדם, ומתוך התכתבות חכמה עם קודים ומאבקים תרבותיים שזר לא יבין.

ופלה או בפלה? זה בכלל מצופים! (צילום: MCT)

הבפלה, איך לא, ניצחה את הוופל בהצבעות הגולשים. אפשר היה להצביע כמה פעמים עד שהאתר חסם את האפשרות, וברור שבחרתי בבפלה: זו בחירה שיש בה התרסה כלפי שמות ומונחים רשמיים, בחירה שמכבדת את הסלנג המקומי על פני הייבוא, זו בחירה שעושה כבוד לגששים ומחייה את הבפלה המיתולוגית מימי "המכונית המגוייסת", ותוך כדי כך גם מכירה בזכותה של השפה המדוברת המקומית ליצור לעצמה היברידים לשוניים ממילים מיובאות פלוס תוספת מקומית.

בדרך כלל אנחנו מתמחים בתוספת ריבוי: ג'ינסים וטישרטים, למשל. תמיד אנחנו נאלצים למצוא מהו המין הנכון של החפץ, וכך קורה שעצמים רבים בחיינו הם נקבות בגלל שהועתקו לעברית עם סיומת של קמץ והאות ה'. כך קרה לטלוויזיה, סיגריה, דיאליזה, אנליזה וקוסמטיקה, ולעוד מאות מילים שכאלה.

כשהשימוש בשם העצם נאמן לשפה המקורית ממנו הוא מגיע, בדרך כלל הנטייה היא להפוך אותו לזכר: כך היה כשלמקלדת קראו "קיבורד" ולמדפסת "פרינטר", וכשנמצאו המונחים העבריים וגם נקלטו, הפכו החפצים הללו לטרנסג'נדרים עבריים גאים והיו לנקבות.

אבל אפשר גם דו-מגדרי, כפי שיוכיחו הטהרנים שימשיכו להגיד שהוופל שלהם מתוק ואלה שיישבּעו שהבפלה מתוקה. אין מה לעשות, היא בפלה - אלא אם היא טבולה בשוקולד תעשייתי, שאז המין משתנה שוב, וכל עוד יהיו בעולם חיילים ושק"ם, הוא בכלל ייקרא "מצופה".

בלי הקדמות בבקשה

בתוך מבול בלתי נתפס של ספרי ילדים, מגיעה פנינה אמיתית שאסור להחמיץ, וזוהי קריאה נרגשת להורים להתעלם מן הכיתוב הדידקטי על גבי הכריכה ולצלול אל תוך הסיפור המחורז – ואז להבין שלפעמים משווקי הספרים טועים מאד ומוכרים את הפנינים שלהם עם אריזה של צדפה לא אטרקטיבית.

"ההיא על האי". עזבו את הכיתוב על הכריכה

ולכאורה התכוונו לטוב. הספר "ההיא על האי" פונה להורים המבקשים שהפגישות של ילדיהם עם המתמטיקה יהיו נעימות ומשעשעות: "היום ידוע כי רצוי להתחיל בחינוך לחשיבה מתמטית כבר מגיל צעיר, ולשם כך נועד ספר זה".

"אוף, לא עוד טקסט דידקטי", אמרתי (לעצמי ובשקט גמור) כשקראתי, והמשכתי להיאנח כשהכריכה התהדרה בשיתוף פעולה של היוצרים, אפרים סידון ודני קרמן, עם שתי פרופסוריות לחינוך מתמטי בעלות שם עולמי, ואם עדיין לא השתכנעתם אז כתוב גם ש"הספר עוסק במיומנויות מתמטיות של השוואה, חיבור וחיסור מספרים", אבל הילד לא באמת צריך לדעת איך עושים את כל זה כדי "ליהנות מהספר".

ואז התחלתי לקרוא, ומצאתי את אחד הסיפורים המקסימים ביותר שראיתי מזה זמן רב בספרות הילדים המקומית: יש בו נסיכות תאומות עם קנאת אחיות מפותחת, וכל מה שאחת מקבלת צריך לתת לשנייה שווה בשווה, ושר הצבא מתמנה לשר ההשוואה שחייב להקפיד על מספר הצימוקים בכל עוגיה לכל נסיכה, והוא מתייאש והולך להיות "שר בספר אחר".

מאבקי הנסיכות נמשכים בבגרותן כשכל אחת מהן שוכנת על אי משלה וגרה בארמון משלה, ואז הן רבות על מספר הדרקונים השווה בכל אי - ואז, כמובן, מגיעים הנסיכים, ועמם טלפונים סלולריים, מטפי כיבוי לחיסול אש דרקונים ואפילו פטנט בדמות עכבר, כי ידוע שדרקונים פוחדים נורא מן המכרסמים הזעירים.

לא אספר לכם כאן את כל העלילה. היא מרתקת, מחורזת נפלא, מלאה באנקדוטות קטנות ושובבות שיצחיקו ילדים בכל גיל, במיוחד כשהם כבר מכירים את דפוסי ההתרחשות באגדות שלהם.

סידון וקרמן לא זקוקים לשבחים שלי כדי למשוך קוראים, אבל הכריכה האחורית של הספר בהחלט זקוקה לשינוי במהדורות הבאות, ואני מקווה שאלה יגיעו כי יהיו הורים כמוני, שפשוט יתחילו לקרוא, לא יוכלו להפסיק. ובאשר למתמטיקה - נו, זה כמו ניסיון לשווק את "עליסה בארץ הפלאות" כמדריך לחריזה, את "שלושים וחמישה במאי" כספר שמלמד ילדים מהו לוח השנה ואת "מעשה בחמישה בלונים" כספר שמלמד לספור עד חמש.