בית ספר לפושעים מתחילים
פול האגיס פורש ב"שלושת הימים הבאים" את משנתו לגבי אמריקה האלימה, אך חוסר העמימות בנוגע לצדקת דרכו של האזרח ראסל קרואו פוגעת במורכבות הסרט. לפחות מורן אטיאס שלנו כובשת את המסך ומתלוננת על איכות הקפה
"שלושת הימים הבאים" (“The Next Three Days”), סרטו החדש של פול האגיס, מבקש מאיתנו להאמין שמורה לספרות מפיטסבורג יכול להפוך לשולף מיומן ומומחה לפריצה מכלא מאובטח. אבל בזכות הופעתו של ראסל קרואו והבימוי המיומן של האגיס, התסריט המופרך הזה מצליח לעבוד.
"שלושת הימים הבאים" מבוסס בחופשיות על סרט צרפתי מ-2008, “Pour Elle” ("למענה"), שגיבורו הוא גבר מיואש המתכנן את חילוצה מהכלא של אשתו החפה מפשע. בגרסה האמריקאית נפרצת יום בהיר אחד דלת בית משפחת קרואו, ושוטרים שזורמים פנימה אוסרים את הרעיה ההמומה (אליזבת בנקס, "רוק 30") לעיני בעלה הנדהם ובנם הקט.
מסתבר שהאישה חשודה ברציחתה האכזרית של הבוסית שלה, ושכל הראיות מצביעות נגדה. עורך דינה נכשל בניסיונותיו להוציא את הצדק לאור, והאשה היקרה נשפטת למאסר עולם. האם היא אכן ביצעה את הרצח הנורא? נו, באמת.
מורה או מורד
הסרט אינו מתעכב יתר על המידה על האופן שבו הופך המורה מאזרח שומר חוק למעין שילוב של נוקם בעולם התחתון ומוח-על קרימינלי. די לו בסצינה חטופה שבה הוא תוהה עם תלמידיו על כוונת המחבר בספר "דון קישוט". כל מה שצריך, כמסתבר, הוא שקדנות אקדמית, יוטיוב, תשומת לב לפרטים וחמ"ל ביתי. אה, כן – ולהיות ראסל קרואו.
קרואו. מורה שהוא גם קרימינל מקצועי
סרטיו הקודמים של האגיס כבמאי ו/או תסריטאי (זוכי האוסקר "התרסקות" ו"מיליון דולר בייבי") עסקו בחיפוש הנואש אחר גאולה באמריקה המודרנית. המיסיונריות הדתית-נוצרית שפעפעה בהם היוותה, במידה רבה, תגובה לבלבול ולכאוס שהיו מנת חלקה של אמריקה אחרי אירועי 11 בספטמבר, שנתפסו כסימנים מבשרי אחרית הימים.
מבחינה זו, "שלושת הימים הבאים" (כותרת בעלת קונוטציה נוצרית מובהקת) אמנם מדגיש פחות את ההיבט הדתי, אבל גם הוא עוסק באינדיבידואל המבקש לגאול את עצמו ומשפחתו מהגיהינום שאליו הוטלו חייהם - כמו היה זה ניסיון אלוהי שבעקבותיו הם עתידים לזכות בגן עדן.
אכן, קשה להיזכר בעוד סרט מהשנים האחרונות שעיצב דימוי אלים, דמוני ומאיים כזה של אמריקה. למין הרגע שבו פורצים השוטרים באלימות אל תוך הבית ומחריבים את התא המשפחתי האידילי,
דרך שאול נוסח "נהג מונית" שאל תחתיותיו יורד הגיבור המסור, וכלה בדימויי בית הסוהר שיוצרים תחושת פרנויה אפקטיבית.
להבדיל, אי אפשר שלא לחייך כאשר מתגלה בסופו של הסרט - הס, בל נחשוף - מהות גן העדן על פי האגיס. קשה אז שלא להבחין באופן שבו תופס האגיס את אמריקה ומה שהיא הפכה לו בשמונה שנות שלטון העוועים של ג'ורג' וו. בוש. הדמוקרטיה הגדולה בתבל עלק, שאזרחיה נאסרים על לא עוול בכפם, שכנפי טחנות הצדק שלה מסתובבות בכיוון הלא נכון, ושהבריחה ממנה (לא אליה) היא המטרה שעמה אנו מזדהים. דימוי רדיקלי לא פחות מזה שעיצבו סרטי הפרנויה הקלאסיים שהופקו באמריקה בשנות ה-70.
בין המופרך לשטחי
התסריט מעמיד את גיבורו במבחן, שעה שהוא פוגש במגרש השעשועים את אמה החד הורית של חברתו למשחק של בנו. האפשרות שזו תהפוך לאישה החדשה בחייו בהחלט באה בחשבון, אבל אחרי הכל מדובר בלא יותר מפיתוי, הסחה בתוכנית הבריחה אל האושר שרוקם הבעל-האב.
מבית הספר לבית הכלא
בתוך התזזית שבה מתנהל "שלושת הימים הבאים" נפקד למדי מקומה של האישה-האם, שלעיתים נדמית כמו עוד פרט שולי בתכניתו של הגבר, האביר בן דמות היגון. לו היה הסרט שומר על מידה מסוימת של עמימות באשר לאשמתה של אשתו (ועמימות כזו אכן צצה לרגע, וחולפת) - היה גם סיפור הגאולה נהפך למורכב וטעון יותר. אך האגיס אינו חורג מהסיטואציה הבסיסית שמציע הסרט, והתוצאה לפיכך נעה בין המופרך לשטחי.
"שלושת הימים הבאים" מעניין פחות מעבודותיו הקודמות של האגיס (שכוללות גם את “בעמק האלה” בכיכובו של טומי לי ג'ונס),
אולי משום כוונותיו של יוצרו לכבוש טריטוריות שנמצאות בשליטתם של במאים כטוני סקוט. ובכל זאת, אם מניחים את ההגיון בצד, אפשר ליהנות ממותחן פעולה רהוט ויעיל, ומנוכחות מרשימה כתמיד של קרואו.
לצדו, אגב, בתפקידי אורח, ליאם ניסן כאסיר ששבר שיאי בריחה ואף כתב על כך ספר; בריאן דנהי הוותיק כאביו השתקן של הגיבור; ומורן אטיאס שלנו, שכובשת את סצינת הפתיחה ובהזדמנות אחרת מתלוננת על איכות הקפה באוזניו של מפקח משטרה. גאווה ישראלית.
לפנייה לכתב/ת 
