זונות של אמנות

יש כאלה שמאשימים אמנים אלו או אחרים שהם עוסקים בזנות, אבל מה קורה כשזונות עוסקות באמנות? כעשרים יצאניות מרובע החלומות האדומים הנודע לשמצה באמסטרדם לקחו על עצמן את האתגר היצירתי של להקים ביחד תערוכת צילומים - פרי עבודה משותפת בקורס צילום מרוכז שהשתתפו בו השנה.

הצילומים של תריסר מהן מוצגות כיום בתערוכה "This is My Workplace" שמוצגת בחללי העבודה שלהן בלבה של הבירה ההולנדית. טרי ואן דר זיידן בת ה-65 - המבוגרת בין הקולגות, סיפרה כי התמה המרכזית של התערוכה היא סקירת חללי העבודה שלהן. "הינה המיטה שלי, זה המשרד שלי", אמרה, "זה חלל מולטי-פונקציונלי. הוא מתאים לקיום יחסי מין, אבל זה גם המקום בו אני ישנה". 

חלל העבודה של טרי ואן דר זיידן

למרות האופקים החדשים שהיא וחברותיה גילו במהלך קורס הצילום, הבהירה ואן דר זיידן, כי אין בכוונת הבנות לעזוב את עבודתן, אלא רק לשפר את איכות חייהן ותדמיתן. "כשאנשים חושבים על זונות יש להם דימוי מסוים בראש, זונות הן לא רק בנות ששוכבות על גבן. אנחנו יכולות להיות גם צלמות ויש לנו תחומי עניין אחרים", אמרה.

שנות השמונים

ואן דר זיידן וחברותיה מנסות לחשוף את היופי הגלום בסביבת העבודה שלהן ולהרחיב אופקים. אנריקה מארטי שואף להציג בפניהן את הכיעור שבגברים, אולי אפילו קליינטים שלהם, שנוטים להיות צרי אופקים - במיוחד כשהם מאוגדים יחדיו כקהל. 

אולי הוא המנהיג. מארטי בין 80 הפנאטים

כמו עולים לרגל בדרך לשום מקום

בתערוכה שנקראת "בכורה: אנריקה מארטי" המתקיימת בעיר מאנהיים שבגרמניה, מציג האמן הספרדי בן ה-49 סדרה של 80 פסלים דמויי אדם גרוטסקים בנתיב אחד. "80 פנאטים" הוא קורא למיצב הזה, "גברים נוטים ללכת אחרי מנהיג שדומה להם. ההיסטוריה האנושית מלאה בצרות אופקים. הם מונחים על ידי טירוף ואינסופיות".

לואיס במרכז החלל הקלאסי

מוכנים לסבול את לואיס?

בתערוכה במאנהיים ניתן להתרשם גם מהפסל "לואיס" שמוצב במרכז חלל התצוגה לצד פסלים קלאסים. כמו במיצב הפנאטים, גם דמותו השמנמנה והפצועה של לואיס מעוררת גועל והיא בוחנת את הסבילות של הצופים למה שלא נכלל במגדר היופי האנושי.

התמנון יפול?

במוזיאון הימי המפורסם במונקו מפתחים נטיות אמנותיות ובימים אלה משלבים אותן עם למידה אוקיאנולוגית מקורית באמצעות הואנג יונג פינג. האמן הסיני התקין בחלל המוזיאון את פסל התמנון-דיונון העצום שלו, אותו הוא מכנה "וו זיי".

"וו זיי" מביט מעל המבקרים במוזיאון הימי במונקו 

הואנג יונג פינג על רקע התמנוניון שלו

הפסל מעוצב כהיבריד של שתי רכיכות הענק - התמנון והדיונון (תמנוניון?) - ואורכו 25 מטרים. זרועותיו של הייצור מתפתלות ומשתרכות לאורכו ורוחבו של החלל. משמעותו של השם "ווי זיי" בסינית נוגעת לצבע השחור מחד ושחיתות ולכלוך מאידך. לדברי האמן הייצור שלו מסמל את הניגוד בין דיו הדיונון לכתמי השמן השחורים, בין קלקול להתחדשות. 

קרח מכאן ומכאן

ברוז' שבבלגיה גם נמצאים במצב רוח מימי, רק ששם המים עצמם הם חומר הגלם לפסלים. מים קפואים כמובן. בפסטיבל הפיסול בקרח שמתקיים בעיר ברוז', המבקרים נכנסים לחלל בו נשמרת הטמפרטורה על שש מעלות מתחת לאפס ומקווים שמה מצפה להם שם שווה את זה. 

התערוכה בברוז'. קור פסלים

פסל של האל ההודי גאנש. חדק מקרח

התערוכה "Around the World" מציעה טעימה קפואה של יצירות המייצגות שלושים אמנים, בהשראת

אתרים שנבחרו על ידי אונסק"ו כאתרי מורשת תרבותית מרחבי העולם. התערוכה מתקיימת בתחנת הרכבת המרכזית בברוז', תימשך עמוק אל תוך החורף ותינעל ב-11 בינואר (כשהטמפרטורות בבלגיה צונחות אף מתחת לזו הנשמרת בתוך החלל).  

רק חול וחול

הפסלים המשתתפים בתערוכה בברוז' משתמשים במים קפואים. סודרשאן פטנאיק עושה זאת באמצעות חול ים. פסל החול ההודי שב לחוף פורי כדי לעצב אנדרטה זמנית לרגל יום השנה השני לפיגוע הגדול במומבאי, ולזכרם של 166 הקורבנות, ביניהם חמישה ישראלים.

פטנאיק במהלך עבודתו על האנדרטה

בניגוד לחוף פורי, שם החול מצוי בשפע ובאופן טבעי, טוד סיברט נדרש לסיוע מצד הרשויות בעיירה בלוויל שבאילינוי, ששכרו את שירותיו לרגל חג המולד. לצורך העניין, הובלו למרכז העיר כ-20 טונות חול, מהם אמור היה הפסל המקומי "לאפות" בית ג'ינג'רברד (gingerbread house) מחומרי הגלם שסופקו לו. כפי שנאמר: חול וחול, ואין מה לאכול.

ה-gingerbread house בבלוויל. זהירות, לא למאכל אדם 

טוד סיברט - הכל לפי הרצפט

עוגות ה-gingerbread house הן מסורת אמריקנית קולינרית פופולרית. סיברט התבקש ליישם אותה מול "ביתו של סנטה" בכיכר המרכזית בעיר. הוא מקווה שמזג האוויר החורפי לא יפגע במבנה עליו עמל קשה כל כך ושזה ישרוד עד לכריסמס השנה (25 בדצמבר). מסתבר שכפור אולי טוב לפסלי קרח, אך לא לאלו החוליים.