להודות או לא להודות - זו השאלה

פרשה שנדחפה באמצע

בלב פרשת סיפורי יוסף, מיד לאחר מכירתו למצרים, "נדחף" לו סיפור מבית יהודה – סיפור יהודה ותמר. זה סיפור של שני דורות, המתחיל ביהודה האב שנושא לאשה את בת שוע הכנענית. בת שוע יולדת ליהודה שלשה בנים: ער, אונן ושלה. יהודה מבקש לחתן את ער, בנו הבכור, וכאן הסיפור מתחיל להסתבך (בראשית לח, ו-יא):

"וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר: וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה': וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ: וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו: וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ".

שלגיה ושלושת הילדים הרעים

משחקי השמות של בני יהודה הופכים לגורליים. ער מת כיוון שהוא רע. שלה לא ניתן לאשה שלה הוא היה שייך, ואילו אונן היה לשם אב לכל המשחיתים זרעם ארצה. למרות השמות מבשרי הרעה, אבא יהודה לא מוכן להאמין שבניו מתו בחטאיהם והוא מאשים את תמר במותם של ער ואונן, ועל כן מכזב בה ולא נותן לה את בנו השלישי, שלה.

לא להסתבך עם נשים נואשות

הבעיה הראשונה שיהודה לא לקח בחשבון היא שהוא הופך במו החלטתו את תמר כלתו לאשה נואשת. לאנשים נואשים אין מה להפסיד ולכן הם לפעמים מוכנים לסכן הכל. תמר הבינה שיהודה ביקש להשתיק אותה ולא באמת התכוון לתת לה את בנו השלישי, והיא עושה מעשה אמיץ ונועז, היא כמעט מתאבדת. היא מתחפשת לזונה. היא יודעת שיהודה לא יעמוד בפיתוי. היא גורמת לו לעבר אותה. היא יודעת שהוא יוציא אותה להורג והיא מצילה את עצמה בעזרת הסימנים שיהודה השאיר בידיה. היא מקווה שיהודה יודה באמת. 

הדבר השני שיהודה לא לקח בחשבון הוא שגלגל חוזר בעולם. ההסתבכות שלו עם תמר הייתה חייבת להתרחש, כיוון שיש בה מידה כנגד מידה לסיפור מכירת יוסף. מי שמוכר את אח שלו, יאבד את ילדיו ויסתבך בשקרים ובפריצת גבולות בתוך המשפחה. מי שלא שומר על המשפחה, משפחתו לא תשמר, ואת זה יהודה למד בדרך הקשה.

מידה כנגד מידה

ההשוואה הלשונית והתוכנית בין סיפור מכירת יוסף לסיפורה האמיץ של תמר מלמדת שאין לתמוה על כך שסיפור יהודה ותמר "נדחף" בין סיפורי יוסף, זה המקום הטבעי שלו - במידה שאדם מודד, בה מודדים לו. ללומדי התורה ניתנה הזדמנות להציץ לנפש האדם המגלגלת על עצמה את הצרות שהיא הביאה על האחרים. הנה כך זה הולך:

הירידה. כשהבנים מבשרים ליעקב על מות יוסף יעקב בוכה ואומר: "ארד אל בני אבל שאולה". לאחר מכירת יוסף מסופר לנו כי "יוסף הורד מצרימה". אך טבעי הוא שגם סיפור יהודה ותמר מתחיל בירידה: "וירד יהודה מאת אחיו".

הצאן. צרתו של יוסף מתחילה כאשר הוא הולך לראות את שלום אחיו הרועים את הצאן. צרתו של יהודה מתחילה כשהוא עולה לראות לגזוז את הצאן.

ההגנה. ההסתבכות בחיי האחים ויוסף התחילה עם אב שהציע הגנת יתר לבנו. ההסתבכות של יהודה התחילה גם היא כאשר הוא הציע לשלה, בנו, הגנה מיותרת.

וההכרה. אך המכה האמיתית מגיעה בסוף הסיפור. כאשר הבנים מגיעים אל יעקב עם הבשורה המרה, הם מראים לו את הכותנת הטבולה בדם ואומרים לו "הכר נא הכתונת בנך היא, אם לא". צמרמורת עוברת בגבו של הקורא בתורה כיוון שאלו בדיוק המילים שבהן משתמשת תמר כשהיא מוּצאת לשריפה: "הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה".

תמר השתמשה בסיסמת "הכר נא", וזו מכה מתחת לחגורת ההגנות של יהודה. ברגע המכריע הזכירה תמר ליהודה שבגידה רודפת בגידה, והמשפחה עקובת הבלבולים מתגלגלת אל עבר האסון הבא. "הכר נא" - הוראה שכיסתה על שקר אכזרי, ועכשיו היא חושפת אמת מכאיבה לא פחות. לזכותו של יהודה יאמר שהוא מנסה לעצור את כדור השלג המשפחתי: "צדקה ממני", הוא אומר, וזה כנראה מה שהופך אותו למנהיג.

מה בין יהודה לאישה סוטה?

חוק אשה סוטה (במדבר ה') עוסק בדינה המיוחד של אשה שבעלה חושד שהיא בגדה בו, אך אין לו דרך להוכיח את חשדו. הבעל החשדן יכול לקחת את אשתו אל הכהן בבית המקדש ושם, בפרוצדורה מיוחדת, משקים אותה במים שעורבבו עם קלף שעליו נכתבו קללות, שבהן שזור גם שמו המפורש של אלוהים. אם האשה נאפה אמורים המים האלה לחבל בגופה ולהעיד על הניאוף.

דיונים תלמודיים צובעים בפרטים את כל חלקי טקס השקיית הסוטה, וגם מתארים בפירוט שיחה מקדימה שהתקיימה בין הכהן לבין האשה החשודה. בשיחה זו מדבר הכהן על לבה של האשה ומנסה לשכנע אותה שתודה בחטאה (אם היא באמת נאפה). אחת הדוגמאות ההיסטוריות שמביא הכהן לאשה על מנת להמחיש לה את כוחה המייטיב של ההודאה היא התנהגותו של יהודה בסיפור שלנו (בבלי סוטה דף ז עמוד ב): "(הכהן) אומר לפניה דברים של הגדה ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים... יהודה הודה ולא בוש, מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא; ראובן הודה ולא בוש, מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא".

לחיי ההבדלים הקטנים

הכהן פונה לאשה החשודה ומציע לה להודות באמת בגידתה, כשם שיהודה הודה במעשה שעשה עם תמר. ועל זה אני אומרת – יחי ההבדל. יהודה לא היה נענש בכל מקרה (בידי אדם לפחות). אם הוא היה שורף את תמר – אף אחד לא היה יודע על מעשיו, ועכשיו שהוא הודה ונחשף ויודעים על מעשיו – אין בהם חטא חברתי של ממש, ולכן הוא לא נענש.

יהודה זכה למבחן של VIP

יהודה זכה במבחן השמור לגברים מנהיגים ושולטים. מבחן לראשי שבטים. זה יפה ומרשים שמי שנמצא בראש הפירמידה מודה באמת ולא שורף נשים צדיקות, אבל זה לא מבחן מסכן חיים. לעומת יהודה, האשה הסוטה

עומדת בפני מבחן של קבוצות נשלטות ומצבה הפוך למצבו של יהודה – בכל מצב היא תשלם מחיר כבד ביותר על חטאה. אם היא תודה, היא תגורש מבעלה בתנאים קשים ובוודאי גם תזכה בנידוי חברתי. אם היא לא תודה, היא צפויה לגזר דינם של המים המערערים.

יהודה, כדרכם של מנהיגים, יכול לצאת "גדול" מהחטאים ומהחיים, בתמורה למחווה האבירית של הודאה בחטא. אנשי השוליים יידרשו לשלם את מלוא המחיר על חטאיהם. הם לא אבירים ומחוות לא יצילום.

יקירותיי, יקיריי. לפני שאתם מחליטים להודות על חטאים חברתיים, אנא בדקו לאלו מעגלים חברתיים אתם משתייכים, שם, במעגלי ההשתייכות החברתית, נמצא תו המחיר של הודאתכם.