שומעי שחורות
ההופעה של ויו פארקה טורה חשפה את הקהל הישראלי למוזיקה שורשית שונה ומרתקת. בימים בהם לחץ פוליטי גור ביטולים, מרגש לראות חבורת יוצרים מוסלמים עולה לבמה בתל אביב
זה התחיל באפריקה. הכל, בעצם, התחיל באפריקה. השפה נולדה שם והתרבות גם, ואם תלכו מספיק אחורה באילן היוחסין של כל אדם בעולם, תגלו ששורשיו באפריקה. שם נולדה האנושות, ביבשת שקפאה בזמן. הצד החיובי היחיד בהזנחה הפושעת של התרבות המערבית את אפריקה, הוא שהיעדר הקידמה איפשר לתרבויות אפריקאיות רבות לשמר מסורות עתיקות שלא השתנו – מקצבים בסיסיים, דרכי הבעה ראשוניות, מנגינות שטבועות עמוק בבסיס הדי-אן-איי של כולנו.
זה ביולוגי, אתם מבינים, לכן בכל פעם שאנחנו נתקלים במוזיקה אפריקאית חיה, אנחנו מרגישים קצת כאילו חזרנו הביתה. ואחרי המופע של ויו פארקה טורה, אמש (ו') בתל אביב, התחושה בגוף ובנפש הייתה של שחרור, התמוגגות, נחת – כמו אחרי ארוחה חמה ומנחמת וחיבוק מבן משפחה אהוב.
פארקה טורה. הביא את היבשת השחורה בצבעים (צילומים: דודו אזולאי)
זה התחיל באפריקה, ואתמול הגיע למשכן אמנויות הבמה בתל אביב. מי חשב. עידן רייכל הנרגש הציג את אחד מגדולי המוזיקאים של מאלי, הגיטריסט והזמר ויוּ פארקה טוּרֶה, בנו של וירטואוז הגיטרה וגיבור התרבות עלי פארקה טורה. הבן ירש מאביו אצבעות זהב ואוזן מוזיקלית נדירה, הופיע השנה במופע הפתיחה של המונדיאל בדרום אפריקה, וכמו אביו הוא ממשיך לפתח את נגינת הגיטרה המאלית המסחררת.
מה לנו ממאלי?
מבחינה מוזיקלית, אם נחזור רגע לאילן היוחסין המשותף לכולנו, גם הבלוז האמריקאי שורשיו ביבשת השחורה, והגיטרה המאלית היא סבת-סבתו העתיקה: יש להם אותו אף והם חולקים מאפיינים מוזיקליים בסיסיים. תיאוריה נפוצה גורסת כי אי שם בעבר הרחוק הם היו נהר אחד שהתפצל לשני כיוונים שונים: האחד חצה את האוקיינוס וגדל למה שאנחנו מכירים היום כבלוז לסוגיו על גדות המיסיסיפי, השני השתמר במאלי והתחשמל בעשורים האחרונים, בהובלת אביו של ויו.
פארקה טורה ורייכל. שיתוף פעולה בין מאלי לישראל
כמו אביו, ויו מפגיש בשנית את הקרובים הרחוקים, ומוזיקת הכישוף שלו נושקת לבלוז, שואפת אליו אבל לא נופלת לתבניות המוכרות לאוזן. מהר מאוד הוא סוטה למקצבי רגאיי סוחפים, מעמיד את הקהל במשכן המעונב על הרגליים. הקצב התחיל באפריקה, הריקוד גם, וגם הדרך בה הם כרוכים יחדיו בצורה בלתי ניתנת להפרדה.
בתרבות המערבית קצב לא בהכרח שווה ריקוד, שירה לא בהכרח פירושה תנועה. במוזיקה האפריקאית חד הם: אם אתה שר או מנגן, אתה בוודאי רוקד. זו אותה הפעולה. מהר מאוד הנגנים מחבקים את הגיטרה ביד אחת, ומתחילים לרקוד עם חיוך בגודל יבשת על פניהם. גם הקהל.
פארקה טורה. האצבעות מרחפות על הגיטרה
אצבעותיו של פארקה טורה, ההנדריקס של אפריקה, מנצחות על הריטואל, מרחפות כל כך מהר וברגישות על צוואר הגיטרה, שלפעמים קשה להבין מאיפה שפע הצלילים האלה מגיעים. יכולתי להישבע שברגע מסוים ספרתי אצלו שמונה אצבעות בכל יד.
מוזיקת עולם שלישי
המופע הזה פתח השנה את סדרת מוזיקת העולם במשכן. יש הרבה מה לומר על המונח הבעייתי הזה, "מוזיקת עולם", משמעויותיו והשלכותיו. חשוב לשמוע את המוזיקה הזו. חשוב מוזיקלית וחשוב קוסמופוליטית. אדם לא יכיר את עצמו באמת עד שיבין איך אחרים רואים אותו ומה הוא לא רואה, ואי אפשר לצרוך את התרבות שלנו בצורה תבונית בלי להבין מה נמצא מחוץ לה, מה מקורותיו הקדומים, מה אין בה.
פארקה טורה. רק לרקוד
וכמו שאמר רייכל, שגם התארח במופע יחד עם יוסי פיין המעולה, בימים בהם להקות מבטלות הופעות בישראל בגלל לחץ פוליטי, מרגש לראות חבורת מוזיקאים מוסלמים עולה לבמת המשכן בתל אביב. היא מופיעה מול קהל ישראלי, ועושה זאת ברצון ובשמחה. זה כוחה של המוזיקה.
פארקה טורה. סוחף ומרגש
זה היה מופע שני ממאלי שמגיע לישראל בשנים האחרונות, אחרי הצמד המצוין אמאדו ומרים, שסיפקו הופעה טובה אך לא תמיד סוחפת. פארקה טורה וחבר מרעיו העליזים נתנו לנו כל מה שהופעה טובה צריכה לתת: בחצי הראשון היופי היה כל כך עז, שלפרקים פשוט התרגשתי עד דמעות. בחצי השני הקצב היה כל כך סוחף, שאי אפשר היה שלא לרקוד עם חיוך ענק.
במופע אחד של חמישה חברים ממאלי זכינו לשמחת חיים, חדוות יצירה, עושר מוזיקלי רב יופי, עומק אנושי בלתי-אמצעי - שלא נותר אלא לתהות: איפה כל הדברים האלה בכמויות העצומות של המוזיקה שיוצאת ונוצרת בישראל, או באנגלוסכסי שאנחנו רגילים להאזין לו? משהו כל כך בסיסי אבד בדרך אל הפופ והרוק של ימינו. כוח החיים.
לפנייה לכתב/ת 
