כשבן זוג אהוב נעלם יום אחד, ללא כל הסבר

הצורך האנושי שלנו לקבל תשובה לשאלותינו גורם לנו להיאחז באינסוף ספקולציות – העיקר למצוא איזושהי קרקע לשים עליה את הרגליים כדי שנוכל למצוא מנוח לכמה רגעים. מכתב גלוי

אדמונית החורשפורסם: 28.11.10 , 11:13

עצוב לי נורא. כבר חודש אני תוהה לאן נעלמת ומדוע בצורה הזאת, בלי להגיד מילה. בפעם האחרונה שדברנו בטלפון היית כל-כך מתוק ורצית שאבוא אליך. למחרת כבר הסתתרת מאחורי חומה של שתיקה מסתורית שבנית בינינו בין לילה, כל-כך רחוק ממני.

התלבטתי רבות אם לכתוב לך. אינך מוכן לנהל שיחה, ומהתקשורת המינימלית שהיתה לנו דרך הודעות טקסט, נראה שאתה עסוק מדי בעצמך כרגע. לכן, יקר שלי, אניח לך ולא ארדוף אחריך. אבל למען עצמי, אני חייבת לשתף אותך ברגשות המעיקים עליי כדי שאוכל לסיים את הסיפור שלנו בצורה הראויה לו. אני נותנת לך ללכת לדרכך עם המכתב הזה, בתקווה שיום אחד תקרא אותו ואולי תבין גם את הצד שלי.

למה אנחנו עושים למי שאוהב אותנו מה ששנוא עלינו?

אהוב שלי, אחד הדברים המתסכלים והכואבים ביותר הוא כשבן זוג נעלם יום אחד, ללא כל הסבר. הצורך האנושי שלנו לקבל תשובה לשאלותינו גורם לנו להיאחז באינסוף ספקולציות – העיקר למצוא איזושהי קרקע לשים עליה את הרגליים כדי שנוכל למצוא מנוח לכמה רגעים, ולהמשיך לצעוד הלאה. לך ולי היו שיחות על החיים, בהן סיפרת לי כמה אתה מאמין בלסיים דברים בצורה הכי נאותה שאפשר. כעת אני חווה את אחד הדברים מהם כל-כך סלדת – ההרגשה שחש מועמד פוטנציאלי היושב מול מנכ"ל בתום מיונים סופיים לעבודה נחשקת, וההוא מתחמק מלתת תשובה ישירה ושולח אותו הביתה עם ציפייה ותקווה. איך הגענו למצב שאנחנו עושים למי שאוהב אותנו בדיוק את מה ששנוא עלינו?

הפתרון הקל שקוראים לו 'היעלמות' הוא מפתה מאוד. אני לא טלית שכולה תכלת – גם אני נעלמתי לאנשים מתישהו במהלך חיי, אבל מעולם לא נעלמתי למישהו איתו ניהלתי מערכת יחסים רומנטית ואינטימית. מבחינתי, משהו בחיבור הפיזי הזה שנוצר בין שניים מגדיל את האחריות האישית של כל משתתף לגבי מהלכיו במשחק. נכון - אתה ואני לא טיפחנו זוגיות רבת שנים כמו אחרים, אבל בכל זאת קשרנו את החיים שלנו יחדיו באיזושהי רמה, לאו דווקא פחות עמוקה מזו של זוגות ותיקים.

הבעיה העיקרית בלהיעלם לבן זוג היא שאנחנו לעיתים שוכחים שיש עוד צד עם רגשות שמעורב בסיפור, ומלבד חוסר ההגינות כלפי הצד השני, ההיעלמות שלנו משאירה אותו עם פצע עמוק שקשה לו להסגר ולהגליד.

אני לא מאלה שמנדנדות בטלפון עד שהן מקבלות את מבוקשן, אז כתבתי לך מכתב אוהב, כדי שתדע שאכפת לי. חשבתי שתתקשר, אבל במקום, שלחת לי הודעה קצרה שהתרגשת מהמכתב. אמרת גם שאני לוקחת את העניין באופן אישי וקשה לך לדבר כרגע אבל נדבר בקרוב, ושלא אתייסר כי ההתנהגות שלך לא קשורה אליי.

יקר שלי, אני באמת רוצה להאמין לך וקשה לי לעשות זאת. אני יודעת שלא עשיתי לך דבר המצדיק התנהגות שכזו מצידך, ובכל זאת, איך אפשר לא לחשוב שעניין זה אינו קשור אליי איכשהו ולא להיפגע ממנו בצורה אישית? הרי איתי אינך מחליף מילה כבר שבועות! מעולם לא ביקשתי ממך דבר, מלבד שתהיה בינינו תקשורת כנה ובוגרת. לדבר על דברים שמפריעים, להניח את הקלפים על השולחן, והכי חשוב – לא לשמור בבטן. עבר כבר חודש, עדיין דממה. המילה 'בקרוב' מתחילה לקבל פירוש אחר.

החלפת ההודעות האחרונה בינינו היתה קצרה ונוראית, ואני חסרת מנוחה מאז. עימותים להוטים כאלו רחוקים אלפי שנות-אור ממי שאני כבן אדם. כתבנו זה לזה דברים טעונים, כי היינו עצבניים באותו יום, כל אחד מסיבותיו. תוסיף לעצבנות גם את חוסר התקשורת בין שנינו, העניינים הלא המיושבים וניהול ויכוח דרך הודעות טקסט. כתבת לי שאני מתוסכלת וקרה אליך. איך אפשר שלא להרגיש תסכול אם יום אחד אנחנו מדברים כרגיל, ולמחרת אתה נעלם במסתוריות לשבועות, ואני יודעת שמשהו עובר עליך וידיי כבולות בחוסר אונים משווע? גם אני פה, כואבת כפליים, בשבילך ובשבילי.

ביקשת ממני להתאהב בך כי אמרת שאתה מתחיל להתאהב

עוד מבט:

חסר לי קלוז'ר, אז אני כותבת מכתב סגירה

מירית גבריאל

זה לא מכתב נקם, לא נועד להעליב או להקטין. הוא בשבילי! "בשבילי" היא מילה זרה לך, ואפילו מכעיסה. יש הרבה מילים כאלה שלא אמרתי, מילים שנחנקו בתוכי. זמן נעילה

חסר לי קלוז'ר, אז אני כותבת מכתב סגירה

אף פעם לא בניתי ארמונות ממילים יפות שאמרו לי. מילים יפות מעולם לא הרשימו אותי, אלא תמיד גרמו לי לברוח. בפעם הראשונה בחיי, משהו באומץ האמיתי הזה שעטף את מילותיך, בניצוץ שבעיניך, ובחיבור המקסים של שנינו, גרם לי להישאר על אף פחדיי. אני מתגעגעת לאותו גבר אמיץ שהמציא לי שם חיבה ביום אחרי שנפגשנו וחלק איתי כבר בפגישה השנייה שהוא יכול לראות אותנו מטיילים יחד גם בגיל 80, ושהוא מרגיש כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. ביקשת ממני להתאהב בך כי אמרת שאתה מתחיל להתאהב בי. הפגשת אותי עם המשפחה שלך ועם שתי אהבות חייך – הילדים הקטנים והמדהימים שלך. הכול היה כל-כך מוחשי ויפה, ולאט לאט התאהבתי בך. כעת אני מרגישה כמקיצה מחלום מתוק, אל הווה שונה ומנוכר. דווקא ברגע האמת אמיצותך כשלה.

ידעתי שאתה עובר תקופה לא קלה מכל מיני בחינות – גם אני עברתי תקופה דומה פעם. בכל התקופה הזאת, הייתי שם בשבילך, אוהבת, מקשיבה, מרגיעה, מפרגנת, עוזרת, מעודדת ותומכת, גם כשהיה לי קשה לראות אותך כואב מבפנים. עשיתי זאת מכל הלב ובשמחה, למרות שזה לא היה פשוט בכלל. לא אשקר לך, אני מבולבלת ומאוכזבת, ויותר מכל, עצוב לי מאוד. עצוב לי שאתה לא מדבר, עצוב לי שאתה לא מנסה לכתוב אפילו, והכי עצוב לי שאתה לא כן איתי לגבי מה שמסתתר בלב שלך.

אתה הרי בן-אדם כל-כך אחראי שיודע לסיים דברים כשצריך

אם רצית להיפרד, כל שהיית צריך להגיד היה "לא מתאים לי יותר ואני רוצה לסיים את הקשר" או "עוברים עליי דברים כרגע ואני לא מסוגל להכיל גם מערכת יחסים". הייתי מבינה ומעריכה אותך על כנותך. לא הוכחתי לך בכל החודשים שהיינו ביחד שאני רוצה בטובתך? אתה הרי בן-אדם כל-כך אחראי שיודע לסיים דברים כשצריך, כפי שצריך ובצורה יפה, בין אם זה הנישואים שלך לפני כמה שנים, מערכות יחסים קודמות או עסקים. נכון, אני יכולה גם בלי ההסברים שלך, אבל קשה לי להתנער מתחושת האכזבה הגדולה שמציפה אותי, כי דווקא ממך ציפיתי ליותר. הרווחתי ביושר את הזכות לקבל הסבר כראוי.

עבר כבר חודש, ואני בספק אם אי-פעם אשמע ממך שוב. איני תמימה כמו שאני נראית, גם אני דוברת את שפת הרמזים. בכל יום שעובר שאנו לא מדברים, אתה מוסיף עוד שורת לבנים לחומה שבנית סביבך, ואילו אני שולפת עוד סכין קטנה מתוך עשרות הסכינים שננעצו בליבי, והוצאתן מפוררת בהדרגה את יסודות האמון וההערכה שלי כלפיך. המחשבה שאולי באמת לא אכפת לך עולה במוחי מדי פעם, ואז אני הודפת אותה מעליי כמו סיוט רע, מפחדת שהוא יהפוך למציאות. המוח פוקד על הלב להפסיק לאהוב אותך, אבל הלב מסרב לפקודותיו בעקשנות חצופה. למרות הכל, הוא עדיין מאמין שזכית בו כי אתה ראוי לו...

זהו, מתוק שלי. אני חותמת את הפרק הזה שלך בחיי באופן בו הוא נפתח – עם חוסר ודאות, אהבה, ואינסוף ערגה. ליצירה המוזיקלית שלנו אין אקורד סיום המסתיים באותו הסולם בו התחלנו את מסענו. אבל כמו במוזיקה, תמיד ישנה אופציה לסיומת מלאכותית בטונאליות אחרת.

עדיין אוהבת,

אני