כישלון זה לא מילה גסה

"You want fame? Well, fame costs", היה אחד המשפטים הזכורים ביותר ב"תהילה". המסר ברור היום בדיוק כמו שהיה ברור אז: בשביל ההצלחה צריך לעבוד קשה. זאת ידעו תלמידי בית הספר לאמנויות בסרט ההוא, לפני 30 שנה, זאת יודעים אנשי במה מכל זן, זאת יודעים גם בועז ברמן, אילון נופר ורועי עופר, חוד החנית של "מיומנה", רק שבמקרה של האחרונים, עשו על זה גם סרט דוקומנטרי.

מיומנה על הבמה. עזבו אתכם מבעיות, יש הצלחה

תאוריית ההצלחה ההיא, היא התורה כולה פחות או יותר, וב"להיות מיומנה", סרטו של דרור מורה ששודר אמש (שבת) בערוץ 8, פרט לכמה רגעים קטנים ומרגשים, לא היה הרבה יותר מזה.

ניו יורק, ניו יורק

קבוצת "מיומנה" שלשמה התכנסנו, הוקמה לפני קצת יותר מעשור. כמו כל קבוצת מחול או תנועה או איך שלא קוראים למה שהם עושים שם, גם במקרה שלפנינו זה התחיל מרעיון מטורף אך נטול תקציב, בלי אולם חזרות נורמלי ועם שעות רבות מדי של אימונים.

מיומנה בהופעה. אז למה הם עדיפים על סטומפ? (צילום: אבי ולדמן)

הסרט מצטרף לקבוצה רגע אחרי ההצלחה ההיסטרית בישראל ובאירופה (מיליון צופים בספרד, 200 אלף בפורטוגל) ורגע לפני הגשמת החלום והיעד הבא - ניו יורק, ג'ונגל ההופעות בו פועלות מזה שנים קבוצות כמו "סטומפ" ו"בלו מן גרופ", מהן מבקשת הקבוצה להתרחק, ולמצב אותה באופן שונה מאלה המוּכרות לקהל המקומי שם.

אבל הנקודה החשובה ביותר בתולדות הלהקה, היא גם נקודת השבר. אילון מתמודדת עם מחלת הסרטן שתקפה אותה בעיצומה של העבודה האינטנסיבית ואחרי שנים של חלומות על התפוח הגדול. ההכרזה על מחלתה בפני הלהקה היא אחד הרגעים המרגשים והכנים הבודדים כאן. רועי ובועז לא רואים את המשך הדרך עין בעין והתחושה הכללית היא שהחלום הגדול על ניו יורק בעייתי משחשבו.

פינג פונג בעייתי

וברקע, לצד המשולש האמנותי בועז-אילון-רועי, נמצאת השלישייה גם במשולש רומנטי ביזארי ועתיק יומין, במסגרתו פירפרה אילון על שניהם. לפחות על פי הפסיכולוגית, עמה השלושה מתייעצים בנקודת השפל של יחסיהם, אילון הוכרזה משום מה כאשמה בתקיעת הלהקה במקום וחוסר היכולת להניעה קדימה. כאילו לא די בבעיותיה הבריאותיות.

בועז ואילון בימי מחלתה. אין כישלון בתסריט

באמצעו של הסרט, עם כניסת ההכנות למופע בניו יורק להילוך גבוה, הפינג-פונג בין תל אביב למנהטן הופך מרשים אבל גם בעייתי מאוד. הפער שמוצג בתחילה בין שתי הנקודות שכאילו היו ממוקמות בעולמות שונים, הולך ומצטמצם לאיטו, עד לערב הבכורה של מה שמכונה "Be Mayumana" ב"Times Square Theatre", עד להגעת הרקדנים לתפוח הגדול ולהופעה שם.

אבל איפשהו בדרך נדמה כי נשכחו הבעיות, איש לא באמת הצליח להסביר (לפחות לנו הצופים) מה ההבדל בין הלהקה שלפנינו לאלה הפועלות בניו יורק, ומה גרם לרבים לנהור אל אולם המופע בערב הפתיחה.

הסוף, למרבה שמחתם של יוצר הסרט ומושאי צילומו, אך אולי למרבה אכזבתם של הצופים, טוב מדי. ההופעה בניו יורק כאמור מוצלחת, הכיתוב ותמונות הסיום על המסך מלמדים כי גם ילדים נכנסו לתמונה וכי הצהרותיהם "אנחנו מוכנים לדבר הבא" נשאו פרי בדמות "מומנטום",

ההופעה הבאה של מיומנה, שגם היא עלתה על במות ניו יורק. למרבה הצער, ההכרזות הללו מגיעות עם סיומו של סרט שנראה כמעט כמו תשדיר תדמית מוזמן להרכב, שרק נשתלו בו כמה חיכוכים כדי לעטוף אותו באריזה דוקומנטרית.

אולי זה צמצום הזמנים, אולי זה אופיים של העושים במלאכה, אבל המשפט שאומרת אילון לקראת הסיום, "אין בתסריט שלי כישלון", נכון לגמרי גם לגבי הסרט כולו. אולי עם קצת יותר אותנטיות וקצת יותר כישלונות - לא מילה גסה כשאתה פורש עשר שנים של עבודה בסרט אחד - היינו מקבלים סרט קצת פחות מלוטש וקצת יותר דוקומנטרי.