ספר אחד, אבל מי סופר?
הסרט הדוקומנטרי "אני במשרה מלאה" מלווה עשרה סופרים שהוציאו לאור ספרי ביכורים. מקבר דוד ועד התחנה המרכזית בתל אביב, חושף הבמאי ליביו בביץ' את חייהם האישיים והאנושיים של היוצרים. ומה עם הספרים? הם קצת נעלמו
הסרט הדוקומנטרי, "אני במשרה מלאה", שנבחר להשתתף בפסטיבל "אפוס" הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות, עוסק בנושא חשוב שכמעט ולא קיים במסך הגדול וגם בזה הקטן: תרבות הספרים במדינת ישראל.
מדובר בסרט שעוסק בסופרי ביכורים. אלו שמוציאים ספר ראשון, פותחים בצעד קטן וזעיר, שבדרך כלל אינו יוצר רעידות אדמה ספרותיות-מקומיות, את עולמם היצירתי והאישי אל מול עולם המו"לות, התקשורת ובעיקר מול הקוראים. לרוב סופרים אלו נעלמים מיד לאחר פרסומו של הספר. לפחות לכמה שנים טובות.
עצם הבחירה של הבמאי ליביו בביץ' ללוות עשרה סופרים, שהוציאו את ספר הביכורים שלהם דרך "קסת" היא בחירה מקורית של יוצר. "קסת", למי שלא יודע, הוא מפעל ספרותי ראשון ויחיד מסוגו, התומך כלכלית ומקצועית בכותבים מוכשרים המוציאים לאור את יצירתם הראשונה, כאשר הכתיבה מהווה עבורם קריירה שנייה או שלישית.
החשיפה הדוקומנטרית מביאה לקדמת המסך עשרה כותבים חדשים, שפינו את חייהם לטובת הכתיבה, ומציבה באופן הוגן את החשוב והמהותי בתרבות הספרים בישראל: את הסופרים של הדור הבא, שהנכונים והטובים שמבינהם, לא תמיד מקבלים התייחסות נאותה, או התייחסות בכלל.
הסרט עוקב אחרי חייהם של הסופרים זמן קצר לאחר פרסום ספרם, מלווה אותם בביתם, מעמיד אותם מול שאלות נוקבות על חייהם ועל משפחתם, ובעיקר מצביע על מכנה משותף בולט הנוגע לכולם - הבדידות, אותה מכנה הסופרת החרדית נועה ירון, לשעבר מנחת טלוויזיה, "החברה הכי טובה שלי".
הסופר כגיבור
ברוב הראיונות שנערכו עם עשרת הסופרים הנבחרים נדמה כי לעיתים כתב היד, שהוביל לכל זה נותר מעט מאחור. מה שמודגש הוא לא הסיפור שכתבו, אלא הנרטיב האישי, הפנימי, אותו ביקש בביץ' לפרום מול עיני הצופים ולהציף את סיפור החיים של כל אחד מהגיבורים. הסופר כגיבור הוא הנושא המרכזי של הסרט.
רוב הסופרים המרואיינים הם "אנשים רגילים" באמצע החיים. כאלה שאת רובם לא היינו מזהים כ"גיבורי תרבות" אם היו עוברים מולך ברחוב. הסופרים הללו מגשימים את הבחירה שלהם לכתוב, שנובעת מכורח ה"אין הברירה" שבכתיבה - שתוקפת אותם, מאלצת אותם להתיישב מול הנייר, וגם גואלת אותם בסופו של דבר.
למרות ההגשמה בהוצאת הספר, שהפכה אולי להיות סוג של חלום ישראלי עכשווי המשותף לאנשים רבים, במרבית הראיונות הסופרים מצטיירים כגיבורים טראגיים. כאלו שאינם נמצאים תמיד בתוך החיים, אלא הולכים לצידם.
_o&91;1&93;_gd.jpg)
ירון. בכתיבה יש הרבה בדידות (צילום: ירון ברנר)
את הסרט פותחת ירון, אותה מלווה בביץ' בביקור רוחני בקבר דוד. ירון מספרת על "מקימי", הספר הראשון והיחידי שכתבה עד כה, שמספר על תהליך החזרה בתשובה ועל הגיבובים והמסכות שאספה על עצמה בקריירה התקשורתית שלה, אותם הצליחה לקלף בזכות הדת. במבט מואר ועם כיסוי ראש, מתארת ירון כי כתיבת הספר גרמה לה שוב להרגיש וליצור ממקום טוב. את רגעי הכתיבה היא מכנה, "רגעים של מתנה", גם אם מדובר בביטויים של חיי בדידות.
לכתוב מתוך שתיקה
סיפור מרגש במיוחד שיכל להוות סרט דוקומנטרי בפני עצמו, הוא סיפורה של הסופרת עדנה שמש, דור שני לשואה, שכותבת מתוך שתיקת המלחמה הכואבת שגדלה בה. את המרחק בינה לבין אימה היטיב לתפוס בביץ', כאשר שאל את השתיים את השאלה, "אתן חברות?" והאם ענתה, "לא כל כך". הסיפור על האם שקברה את המלחמה בתוכה, וחושפת את מכאוביה רק על ידי שירים שהיא כותבת בתעתיק אנגלי-עברי, לבין הסיפורים הקצרים שכותבת שמש, הוא סיפור אמיתי כואב ושבור, שהופך לאי זר בתוך הסרט, אי זכיר שנחרט בלב.
עו"ד יאיר חסדאל, סופר צעיר חובש כיפה, שמשמש כיו"ר ועדת הפיצויים של תכנית ההתנתקות, חי עם בת זוג חילונית בזוגיות. בביץ' לוקח אותו לבית הישן של סבו על יד התחנה המרכזית בתל אביב. חסדאל מדבר על מעברים, על חילונים דתיים וערבים שחיים יחד, על סבו המהגר לעומת העובדים הזרים ששוהים בביתו הישן עכשיו, ועל בנייה חדשה של חורבות הזיכרון. "בזמנים טובים אני מרגיש בבית בכל מקום, ובזמנים רעים אני לא מרגיש שייך בשום מקום", הוא אומר.
הסופרת שרה שילֹה, היא אולי ההצלחה הגדולה של "קסת", בזכות ספרה "שום גמדים לא יבואו"' שיצא בהוצאת עם עובד, וזיכה אותה בפרס ספיר ב-2005. "אנשים מסתכלים בי וחושבים שאני עושה בדיוק מה שאני רוצה", מספרת שילה על ההצלחה הספרותית, "אבל את האמת שאני מקנאה באומץ. הכאב שלי נמצא בהבנה שעוד לא הבנתי הכל. אבל אי אפשר להבין הכל".
שילֹה. עדיין מקנאה באומץ
הכתיבה על פי מצלמתו של בביץ' מתוארת כמעשה גואל, מעשה פנימי ואישי. מעשה שלמבצע אותו יש מחיר ידוע ומוכן מראש, של אנשים-יוצרים-טריים, שכמו שמכנה את עצמו בסרט הצייר והסופר עדי אבלס "לא טבעי להם לחיות". אולי מנקודה זו ניתן להבין או להזדהות עם בחירתו של הבמאי ללוות את הסרט כולו בפסקול ולו צלילי אימה מצמררים של חיוג מנותק, המעניקים לצופה אסוציאציה אפלה מעט בנוגע לסופרים כותבים.
הסרט הזה עוסק באנשים, אך עדיין עולה בו תחושה כי הספרים, אותם כתבי יד חשובים, שאנשי "קסת"
זיהו בהם כשרון, חדשנות, קול צלול, וטלטלה רגשית - כל אותם מילים גדולות שבדרך כלל חוזרות על עצמם בקריאה מרופרפת בגב עטיפה של ספר ביכורים - כמעט ואינם מוזכרים. השאלות כיצד בוחר המפעל הספרותי המבורך "קסת" את היוצרים האנונימיים להם מגיעה זכות הראשונים להוציא את ספרם לאור, ומדוע דווקא הם שייכים לעשירייה הפותחת, נשארת בלתי פתורה.
יחד עם זאת הצופה יכול להכיר לראשונה, וזו אפשרות שניתנת לו באופן חד פעמי, בעולם ספרותי שמבוסס על רבי מכר של סופרים בעלי שם, להכיר את המעגלים הרחוקים יותר של היוצרים ולשמוע את סיפור חייהם. להביט מן הצד על המוטיבציות שבתוכם, ובעיקר להזדהות עם הכאב האנושי שלהם. וכמו שאמר על עצמו אבלס, "גם אם הייתי האדם האחרון בעולם, סביר להניח שעדיין הייתי ממשיך לכתוב".
לפנייה לכתב/ת 
