ד"ר א' וניצב ב' - ספרות זולה

אין ספק, סוף השבוע האחרון היה חג למי שמתקראות "פעילות פמיניסטיות". כזה פסטיבל עוד לא נראה כאן. סוף-סוף כובשים את סדר היום הציבורי, הפריים טיים של ערוצי הברודקאסט, העמודים הראשונים בעיתונים הכתובים, אתרי האינטרנט, הרדיו, שיחות הסלון. שום יועצת או יועץ תקשורת, מוכשרים ככל שיהיו, לא היו זוכים לקציר תקשורתי עשיר כל כך ביום לציון המאבק באלימות במשפחה.

מאות נשים וגברים, חברות כנסת ופעילות צבאו על רחבת המוזיאון והמתינו עצורי נשימה לאאוטינג של ד"ר א'. לכאורה, כאמור, זהו יום חג לנשים ולתנועות הפמיניסטיות בישראל. השיח שמתגלגל פה מאז נחשפה הפרשה מאופיין בטרמינולוגיה דרמטית, משל היה אירוע

 מכונן של ממש, או טקס מעבר. כפי שקבע אחד העיתונים בעמודו הראשון, אולי בהשראת חג החנוכה שבפתח, על הנאום של ד"ר אורלי אינס, "מקורבן לגיבורה".

צר לי להרוס את המסיבה העליזה הזו, אבל אני מתקשה שלא להרהר בקול רם - האמנם? יש להבהיר, הטרדה מינית, ובוודאי אונס הן עבירות פליליות כמוגדר בחוק, ומי שעבר עליהן ראוי למיצוי העונש בכל חומרת הדין. זאת ועוד, על המתלוננות או נפגעות תקיפה מינית יש להגן ככל האפשר, כדי לאפשר להן לעבור את המסע המשפיל הזה, ובעיקר כדי לעודד את המתלוננת הבאה. אכן, מדי יום אנו מקבלים תזכורות טראגיות על קוצר ידן וכיסן של המערכות הציבוריות המופקדות על הנושא לעיתים עד כדי אוזלת יד.

אלא שלא בכך מסתכמת הפרשה המדוברת שמסעירה אותנו בימים האחרונים. שהרי אין המדובר רק בתוקף, קורבן, חוק, ומה שביניהם. בחינה לעומק של הסיפור הזה חושפת מוטיבים דרמטיים, שהופכים אותו מסתם סיפור פשע ל'ספרות זולה'. זה לא רק קצין בכיר, איש משפחה, שלכאורה ביצע עבירה מינית באשה בכירה, זה גם לא רק מסכת ההשפלות והביזוי שעברה ד"ר אורלי אינס, מאז חשיפת הפרשה. ברקע, צמרת משטרה שבוחשת במינוי למפכ"לות, מין בשלישייה או אונס שהיה או לא היה, זימה, קנאה, מציצנות, פנטזיות מיניות, חיסול חשבונות, ובמיטב המסורת, מבטיחים לנו עוד הפתעות במערכה הבאה.

היה או לא היה?

התקשורת, בעזרתם האדיבה של פעילות הנשים, הכתירה את ד"ר אורלי אינס לגיבורה. אבל אסור לנו להתבלבל, לא מדובר פה בז'אן דארק בגירסה ישראלית, ואפילו לא באמה בובארי, אלא בגיבורה של 'ספרות זולה', כאמור, כי בנראטיב הזה התפקידים, כולל זה של הגיבורה, עדיין נטועים בהקשרים מיניים.

קורבן או גיבורה, אי אפשר להתעלם מהעובדה ששוב, ההקשר בו מתקיים דיון ציבורי ביחסים בין נשים ובין גברים מצטמצם למימד הצר של יחסי המין. היה או לא היה?

לצערי, הריטואל הזה חוזר על עצמו, כך היה בפרשת האלוף שנתפס במועדון החשפנות, כך היה בפרשת קצב ובפרשות אחרות שזכו לעשות כותרות, בעיקר כי הכילו את כל המוטיבים של סנסציה תקשורתית מצבע מסוים.

וכמו אז, גם היום, פעילות חברתיות וארגוני נשים, כמו בהתניה פבלובית, לא מפספסות את הבמה להתריע על קורבנות העבירה, על אוזלת ידה של המערכת להגן עליהן וכיוצא בזה ענינים חשובים וכואבים באמת. אלא שבעשותן כן הן מחטיאות את המטרה, כי הן מתעלמות מן העובדה שמגדר הוא תולדה של מנגנוני שיח ונהגים תרבותיים שפועלים קודם כל במטריצה של אי שיוויון אתני, כלכלי ופוליטי.

יוצא איפוא, שבפועל, שלא ברצותן, הן למעשה משתפות פעולה עם אותו שיח פטריארכלי, שרק משעתק את מעמדן הנחות בסדר החברתי-כלכלי כקורבנות, או מעכשיו, כגיבורות של פרשיות מין.

מעמד הנשים בישראל

במקום לטפל בשורש הבעיה הן עוסקות בסימפטומים שלה. הסיפור האמיתי הולך רחוק יותר, הוא מתחיל בהיותה של ד"ר אורלי אינס חלק ממיעוט פוליטי כלכלי וחברתי שעל אף היותו רוב מספרי מצוי עדיין בתחתית הריבוד החברתי. כך למשל, היא נמנית עם מיעוט של נשים, שסיכוייהן להתמנות למשרה בכירה הם פחות ממחצית מסיכוייו של גבר, הן מהוות רק 34% מכלל הבכירים בשירות המדינה ושכרן הממוצע נמוך יותר מזה של גברים בתפקידים מקבילים ב-25%.

הנושאים הללו עוד לא זכו למלא רחבה או כיכר בתל אביב, גם מפני שהגבולות הגיאוגרפיים של הבעיות הללו הולכים הרחק מעבר לנחל האיילון אל השוליים הפריפריליים. בטרם תתפנה מסעודה משדרות לעסוק בנגישותה לקורסי טיס, או לייצוגה בדירקטוריונים ציבורייים, היא עסוקה במאבק קיומי יומיומי בין צפייה ב'מאסטר שף' וב'רוקדים עם כוכבים'.

אותה מטריד היעדר סבסוד למעונות יום, הוצאות על מטפלת שאינן מוכרות

 עדיין כהוצאה למס, היעדר מסגרות של יום חינוך ארוך שיעודדו אותה לצאת ממעגל העוני ולהיכנס למעגל העבודה. אבל את מי זה באמת מעניין? היא הרי רק סטטיסטית במחזה הזה.

מיצוי הדין עם ניצב בר לב היא דרישה ברורה ומובנת מאליה. שיח פמיניסטי אמיתי צריך לתבוע הרבה יותר מזה. שיח פמיניסטי אמיתי צריך לחתור להפיכתו של הסדר הקיים, בו עדיין תפקיד הניצב שמור לקצין מסתערב ותפקיד היועצת לד"ר מחיפה המתמחה במאבק באלימות.

ד"ר יפעת בן חי-שגב, מנכ"ל הוועדה הישראלית למדרוג. מתמחה בטלוויזיה ובמחקרי קהל ומרצה באוניברסיטת בר-אילן.