שרה בכוס תה
אפשר להגיד הכל על תוכנית הטלוויזיה של שרה פיילין: שהיא מתוסרטת, מכוונת לקהל הבוחרים ונועדה לקדם את מי שאולי תהיה המועמדת לנשיאות בבחירות הבאות בארצות הברית. אבל החטא הגדול שלה הוא שונה, ושמו בעברית הוא: שעמום
ברברה בוש, מי שהיתה הגברת הראשונה וגם האם הראשונה של ארצות הברית, אמרה לאחרונה שאם שרה פיילין כל כך אוהבת את אלסקה, אולי עדיף היה שהיא תישאר שם. בוש חצי צודקת. מושלת אלסקה לשעבר באמת אוהבת את המדינה שלה, אבל אין לה שום כוונה להישאר שם. יש לה יעד אחד, ותוכניתה החדשה נועדה לשרת אותו - לעבור לבית הלבן בוושינגטון.
אשת הקרח
התוכנית מתעדת את בני משפחת פיילין בקיץ האחרון, בעודם מנסים להציג לאמריקה ולעולם את המדינה שלהם. "אני אוהבת את המדינה הזו כמו שאני אוהבת את משפחתי", היא מצהירה בפתיח.
המצלמות עוקבות אחר הפוליטיקאית הממולחת שמתמרנת בין ניהול משק בית וחינוך ילדים לבין טיולים ובילויים ברחבי המדינה: טיסות במטוסים ימיים, נחיתות באגמים, שיט בסירות מירוץ, מפגש עם דובים, חציית קרחונים, טיפוס הרים, וכל זה - רק בפרק הראשון.
פיילין על החוף. אלסקה זו היא, היא זו אלסקה (צילומים: TLC)
אבל יותר מכל מציגה התוכנית את פיילין כפי שהיא רוצה שיראו אותה: אם אוהבת וחמה, לא מושלמת אך לפחות נותנת את כולה למשפחתה; רעיה מסורה ושמרנית, שמאמינה שבעלה הוא כל יכול - "טוד שלי הוא ממש קפטן אמריקה!"; עובדת חרוצה שמשקיעה זמן ומחשבה בעניינים ברומו של עולם ובראיונות ל"פוקס ניוז"; וגם אשה שמבינה את מצוקת "העובדים החרוצים" של אמריקה, שמוצאת זמן לחתום על חולצת הוקי למען אנשי מכבי האש.
פיילין קיבלה במה בפריים-טיים, והיא יודעת איך להשתמש בה. להעביר מסר בלתי מתווך לעם האמריקני. השיטה העיקרית שלה היא בעיקר עקיצות ורמיזות. כשהיא מספרת על עיתונאי חוקר שעבר לגור לידה כדי לכתוב עליה ספר, היא מספרת בגאווה שבעלה טוד בנה גדר ענקית כדי להסתיר את ביתם. "בטח יהיו אנשים שיגידו זה מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לאבטח את הגבול של אמריקה", היא מוסיפה בחיוך.
אפילו את הביקורת ואת הלעג שהיא סופגת על בסיס קבוע, היא הופכת ליתרון: "למה כל הזמן מתמקדים בנו?", שואל הבעל טוד, והיא משיבה: "למה לא אנחנו? הרי, אנחנו מסוגלים לעמוד בזה". הבוז של התקשורת, כך נדמה, מחזק אותה.
תשדיר בחירות מתוסרט
ולצד כל זה, יש גם רגעים קטנים, אנושיים. למשל, בתה הקטנה מספרת על אמה המפורסמת שמכורה לבלקברי. פיילין גם מתוודה על פחד גבהים בעת טיפוס על הר. בסצנה אחרת רואים אותה מזהירה את החבר של בתה ווילו, בת ה-17, לא ללכת בעקבותיה לחדרה. "אתה רואה את הקומה השנייה? אסור לבנים לעלות שם. אבל אתה יכול לשלוח לה הודעת טקסט", מסבירה פיילין למחזר הצעיר, ומזכירה לכולנו שהיא אם טיפוסית. שגם לה יש ילדים שלא מקשיבים לה.
בקמפיין הבחירות. יש מי שמקשיב לה (צילום: רויטרס)
כל אלה ביחד יוצרים תשדיר בחירות מתוסרט היטב שנועד לשווק לאמריקנים בראש ובראשונה את האשה שלא מסתירה את כוונותיה לרוץ לבית הלבן. וזה לא בהכרח דבר רע. לפיילין יש מה לומר, ואם נסתמך על טבלאות הרייטינג, יש פה ושם מי שרוצה להקשיב לה.
אבל החטא האמיתי של התוכנית הוא אחר, ושמו בעברית הוא שעמום. בסופו של דבר, אלסקה של פיילין פשוט לא מעניינת. זו תוכנית טבע שמתייחסת לטבע כדרך אגב. וכשהיא מראה אותו, הצילומים לא ממש מרהיבים. זו תוכנית תיירות שנשארת יותר מדי בבית ולא מסבירה לאן ללכת. זה יומן מסע על חבל ארץ פראי שלא מציע תובנות מעבר ל"יו, תראו את זה!" ואולי גם "וואו, תראו, דובים!".
פיילין טענה בזמן הפקת התוכנית שאין מדובר בריאליטי. אולי היא צדקה. זו תוכנית ריאליטי שלא נכנסת לקישקעס של הכוכבים שלה, שמציגה אותם כפי שהם היו רוצים שיראו אותם ואיך שהם רוצים שנתפוס אותם. התוצאה, כאמור, בעיקר מעוררת פיהוק. בסופו של דבר, טוד פיילין הוא לא אוזי אוסבורן ושרה פיילין היא לא סנוקי. אז כבר עדיף לראות "חוף ג'רזי".
