ויקיליקס ומפולת השלגים של המידע

נפל דבר השבוע. מדינות שלמות חיכו בכיליון עיניים לפרסומים של 250 אלף תמסורות ומברקים שדלפו לאתר ויקיליקס. הסיבה - הידיעה כי במסמכים הללו יש חומר עסיסי לגבי ההתייחסות של ארה"ב למדינות ומנהיגים שונים בעולם. בשעות שלפני הפרסומים גבר המתח, וויקיליקס אפילו נפלה, לטענתה בעקבות מתקפה על האתר שלה (למרות שאין הוכחות לכך בינתיים).

ברור שאם מישהו אכן סבר בארה"ב, שהורדת האתר תועיל במשהו או תפסיק את זליגת המידע החוצה, לא מבין את מהות זרימת המידע באינטרנט. הורדת אתר לא רק שלא עוצרת את הפצת המידע, אלא להיפך, היא מעודדת משתמשים שונים

 לחפש את המידע באתרי מראה, או באתרים אחרים ולשכפל אותו. תוך זמן קצר ביותר המידע הזולג הופיע באלפי אתרים ברחבי העולם.

בנוסף, ויקיליקס מכיר את כללי המשחק עם העיתונאים. כך שמאות אלפי התמסורות כבר הועברו מלפני שבוע לעיתונים הגדולים בעולם כמו דר שפיגל בגרמניה וגרדיאן בבריטניה. דר שפיגל לא התאפק ו"בטעות" פרסם חלק מההדלפות בטרם עת. אולם את מפולת השלגים האמיתית של המידע הזולג, החל עיתון גרדיאן, אשר העניק גם אפשרות לחיתוך המידע על-ידי משתמשים ללא מיומנויות דיגטליות גבוהות.

גרדיאן בנה אפליקציית מפות המאפשרת בדיקת התמסורות לפני תאריך וארץ, ואף העניק אפשרויות להורדת כל הנתונים בצורה המקורית כפי שהם התקבלו ואף בצרוף מטה-דטה (תגיות שעוזרות להבין את הנתונים) שהעיתון עצמו הוסיף. כל אלה מראים לנו שבמשך זמן לא קטן שקדו בעיתון על מנת להפוך את המידע המתפרסם היום לזמין.

המידע כל כך רחב ומקיף שהעיתונים מבינים שלא מספיק לסכם לקוראים את התמצית, שכן אין באמת תמצית למידע כה מקיף. במקום זה, הם מנגישים את המידע והופכים את הקוראים ממשתמשים פסיביים לכאלה שחותכים נתונים, וכמובן משתפים עם אחרים את המידע הרלוונטי לקונטקסט שלהם. זהו בדיוק התהליך שהופך מידע אנונימי לוויראלי וידוע לרבים.

האינטרנט והצנזורה

פרשה זו ממחישה כי לאינטרנט יש יכולת ממשית להוביל בפועל לצמצום בהיקף הצנזורה המדינתית על סוגֵיה ולגידול בהיקף חופש הביטוי. ומה זה אומר לגבי כללי המשחק והאיזונים השונים הקשורים לחופש ביטוי באינטרנט? במאמר החוקר את הנושא לעומק, חופש הביטוי המעשי והמדומיין באינטרנט: על בטלותה והולדתה מחדש של הצנזורה , טענו כי המודל המוכר והקלסי של הצנזורה - כלומר, צנזורה מדינתית על-ידי רגולטורים - איבד רבות מחשיבותו לנוכח קיומו של העולם המקוון ואף טענו כי בניגוד לדעה הרווחת, האינטרנט אינו נקי מצנזורה, וכי קיימות באינטרנט מערכות של הסדרה עצמית גם בנוגע לחופש הביטוי.

כך לדוגמה הניו יורק טיימס פרסם מבחר מהמברקים החסויים תוך כדי צנזורה עצמית של שמות ומקומות שהעיתון חשב שהם רגישים. צנזורה עצמית זו עלולה להפוך כבומרנג, שכן החומר במלואו נגיש באתרים אחרים והצנזורה העצמית היא כפרצה הקוראת לגנב. היא יכולה להסב את תשומת לב המשתמשים לחומר הרגיש ולעודד אותם לחפש אותו.

בנוסף לכך שחקנים שאינם מדינות, כגון אתרי רשתות חברתיות, מנועי חיפוש, ואתרים כגון Wikileaks הופכים לשומרי סף עם כוח עצום בידיים. הם בעצם הופכים לצנזור החדש על-ידי החלטה שלהם (לעיתים שרירותית) מתי לפרסם או לא לפרסם, מתי להפיץ או לא להפיץ את המידע שבידיהם. מנגנוני ההסדרה המדינתית, השבויים בכבלים שונים, אינם מסוגלים כיום להתמודד עם חוסר הגבולות של המידע מצד אחד, ועם ההשפעה הכל כך לוקלית מצד שני.

פרופ' קרין נהון היא חברת סגל בית הספר לחברה ומידע באוניברסיטת וושינגטון וחברת הוועד המנהל של התנועה לחופש המידע בישראל.