חנן הביא את האור לכפר נידח בפרו
עד לא מזמן לרוב תושבי הכפר הנידח נואבו מנזניה, לא היה חשמל בכלל. אבל אז הגיעו חנן עינב-לוי וקומץ מתנדבים, הקימו טורבינת רוח, הסיעו אותה שעות ארוכות בכבישים המפותלים בהרי האנדים והציבו אותה בגובה 3,800 מטר מעל פני הים. איך? בזהירות
ההתחלה של הסיפור הבא עשויה להישמע כמו בדיחה: איך מעלים טורבינת רוח גדולה לכפר פרואני נידח, שנמצא בהרי אנדים בגובה 3,800 מטר מעל פני הים? התשובה, נטולת פאנץ' לחלוטין, היא שעושים את זה בזהירות רבה.
חנן עינב-לוי (31), מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, עשה את זה לא מזמן: בדרך לא-דרך, הוא וקבוצה מצומצמת של מתנדבים בפרו העלו טורבינת רוח גדולה על אוטובוס ומשם העמיסו אותה על טנדר מקומי. כך, לאורך כל הדרך, מתפללים שהטורבינה לא תיפול או תינזק, הוסעה שבשבת הענק הזו בכבישים המפותלים ברכס האנדים במשך כ-15 שעות, עד לכפר קטן בשם נואבו מנזניה בצפון המדינה.
כשחנן, מספר על זה, זה נשמע לפרקים די פשוט, כמעט כיף אפילו. אבל ככל שמעמיקים בסיפור, ברור שלא רק שהרבה מאמצים נדרשו להגשמת החלום הירוק הזה, אלא גם לא מעט נועזות כדי לחלום אותו מלכתחילה.
חנן, פעיל סביבה ותיק, מוכר בארץ בעיקר בשל חיבתו העזה למתקנים סולאריים. ברשימת התחביבים שלו אפשר למצוא אופניים סולאריים שבעזרתם הוא תייר את הארץ, טיסן סולארי וגם הגברה סולארית לאירועים.
זו רשימה חלקית כמובן. חנן הוא אחד ממקימי הקואופרטיב לאנרגיה מתחדשת, מאמין גדול במה שמכונה "אקו-תיירות" וגם מתחזק באדיקות בלוג ירוק שמסייע לכל מי שרוצה להתחיל מהפיכה אקולוגית קטנה בעצמו.
נקודה זעירה במיקום גיאוגרפי בלתי אפשרי
"למען האמת, המטרה של המבצע הזה הייתה בראש ובראשונה חברתית", הוא מספר בשיחה עם ynet על שורשי המסע. "המטרה היתה להביא חשמל לקהילה מנותקת כדי לאפשר להם להפעיל את בית הספר בשעות הערב ובכך, לאפשר להם ללמד גם את המבוגרים, שעובדים כל היום".
מאחורי צמד המילים "קהילה מנותקת", מתקיימת תופעה מוכרת למדי בנוף החברתי של מדינות העולם השלישי. נקודה זעירה במיקום גיאוגרפי בלתי אפשרי, שתושביו כמעט שאינם זוכים להתייחסות מצד השלטון המרכזי.
הכפר נואבו מנזניה הוא בדיוק מסוג המקומות הללו. מתגוררות בו כ-40 משפחות, ברובם חקלאים המתפרנסים ממכירת מוצרי החלב של חיות המשק שברשותם, והוא מרוחק מכל עיר מרכזית.
הקשר היחידי של תושבי הכפר לשירותים בסיסיים מתבצע באמצעות עיירה סמוכה, שממנה מגיעה פעם ביום משאית. "במשאית הזו הם מסיעים את החלב, שולחים טלפונים ניידים להטענה וגם נוסעים לעשות סידורים שונים ולהביא אוכל", מספר חנן.
השאלה: איפה יש מספיק רוח?
מרבית הבתים בנואבו מנזניה מרוחקים זה מזה ואינם מחוברים כלל לחשמל. קומץ תושביו שידם בכל זאת משגת, מצליחים ליהנות לסירוגין מנפלאות הטכנולוגיה באמצעות חיבורים מאולתרים למצברי כלי רכב, שמוטענים בעיירה הקרובה.
"הבעיה היא שמרכז החיים בכפר הוא בית הספר ושם אין חשמל כלל", הוא מסביר. "המבנה שלו ניצב במרכז היישוב בסמוך לגבעה ובחלקו הקדמי משתרע, איך לא, מגרש כדורגל. הגבעה הזו נבחרה על ידינו כמיקום קלאסי להצבת הטורבינה; רוח הרי לא חסר שם".
חנן מספר שהרעיון לנסוע לטיול ולהתנדב נולד כבר לפני כשנה. "אני ואשתי יערה, חיפשנו לארגן טיול ארוך, מעין שנת שבתון, ולשלב בו גם התנדבות משמעותית וכך התחלנו לחפש".
עד מהרהנוצר קשר עם ארגון סביבתי פרואני שנקרא ווינדאייד (windaid), ששם לו למטרה לחבר קהילות מנותקות לרשת החשמל באמצעים ידידותיים לסביבה. הארגון הזה אינו לבד. על פי ההערכות, כיום פועלים כמה עשרות ארגונים מסוג זה ברחבי העולם ובקרוב, אגב, הם צפויים לקיים כנס בינלאומי ראשון מסוגו בנושא.
"הגעתי לכפר דרך ווינדאייד ויחד עם המתנדבים שהגיעו דרכו. יש לא מעט מקומות כמו נואבו מנזניה בפרו, אבל כל קהילה היא שונה. יש כפרים ללא חשמל באזורי ההרים, בסמוך לחופים וגם ביערות הגשם, אבל השאלה שאנחנו צריכים לענות עליה היא - איפה יש מספיק רוח?", מדגיש חנן.
לא רק להקים וללכת
אך מסתבר שלא רק הרוח קובעת. כשהולכים להקים טורבינת רוח בכפר מרוחק במדינת עולם שלישי, יש עוד שאלות שדורשות מענה כמו האם הקהילה המקומית מאורגנת מספיק כדי לתחזק את המתקן, איך מקבלים היתר להרים טורבינה במקום כזה, ומה קורה במקרה של תקלה?
"מדובר בלא מעט שאלות, שכולן חשובות מאוד. כל שנתיים למשל צריך להחליף מצבר. מישהו צריך לאסוף כסף, להיות אחראי על העניין. זה לא רק להקים וללכת", מבהיר חנן.
המתנדבים עמלו על בירור השאלות הללו במשך חודשיים של הכנות, מחשבות לוגיסטיות ובירורים מסוגים שונים, שקדמו למסע הטורבינה המפואר. את הטורבינה עצמה הם בנו לבסוף בעיר טרוחיו, המרוחקת כ-400 קילומטרים מהיעד. ומשם היא הוסעה אל הכפר.
מי שסייע וגם מימן את המסע כולו היו אנשי ווינדאייד, שאליהם התלוו בני הזוג, אבל למרות הקלות שבה הוא מספר על כך בדיעבד, התעוררו לחנן לא מעט בעיות במקום. "רק כשהגענו התברר לנו, שבעל הקרקע איננו תושב הכפר אלא מתגורר בעיירה הסמוכה והוא לא מוכן לאפשר את הקמת הפרויקט", הוא נזכר בקשיי ההתחלה.
פרויקט ההקמה שארך כשבועיים הצריך שהייה במקום, לינה בבתי התושבים ושיתוף פעולה מצד הקהילה. "הם קיבלו אותנו כמו קדושים, אירחו אותנו בצורה הכי מדהימה שאפשר ובסוף הכל הסתדר - הבעיה עם בעל הקרקע וגם הבעיות הלוגיסטיות והטכניות שהתעוררו במהלך ההקמה", הוא מסכם.
היום, במבט לאחור, ברור לו שהכל היה שווה. טורבינת הרוח הבודדת שהביאו עינב-לוי וצוות המתנדבים מהארגון הפרואני, תסייע לשנות לא רק את המציאות היומיומית של עשרות משפחות מקומיות, אלא גם את העתיד של חלק מהן. "המטרה לא היתה לתת להם דגים – אלא לתת להם חכה. את זה אני חושב שעשינו", הוא מסכם.
