הרקבת הקלה בירושלים

"באתי עצבני הבוקר" – נכנסתי בסערה לכיתה וזרקתי לעברם. "למה?" – הם השתתקו מיד, ושאלו בעניין. הופתעתי מהמהירות בה הצלחתי לגרום להם להקשיב. בדרך כלל זה לוקח דקה או שתיים מהרגע שאני נכנס לכיתה.

"אספר לכם למה" – השבתי. סיפרתי להם, שהאוטובוס בו אני נוסע בכל יום לבית הספר הגיע הבוקר באיחור של כחצי שעה. אם לא די בכך, הוא היה עמוס בנוסעים, ולא פתח את דלתותיו לאנשים שהמתינו בתחנה. התלמידים הנהנו. זו חוויה מוכרת. המשכתי ואמרתי להם, שהפעם החלטתי לא לוותר: דפקתי בחוזקה על דלת האוטובוס עד שהנהג פתח אותה, והטחתי בו שלא יתכן שחברת "אגד" תעבור על החוק, ולא תעמוד בלוח הזמנים שהיא קבעה. לא יתכן שהזלזול הבוטה הזה בנוסעים יימשך, ושעקב רשלנות החברה איאלץ לשלם שוב ושוב חמישים שקלים עבור מונית כדי לא לאחר לבית הספר.

בסוף, הודעתי לנהג שאני לא מוכן לעבור על זה לסדר היום, ושאני מתכוון לתבוע את חברת "אגד". הנהג אמנם לא התרשם במיוחד: הוא סגר את הדלתות, ונסע. בלעדיי. התלמידים, לעומתו, התרשמו מאוד.

הסיפור שסיפרתי עורר אותם באחת, ומיד החל דיון סוער על מצבה הרעוע של התחבורה הציבורית בירושלים, ועל הפגיעה שהיא גורמת לתושבי העיר. החל בבניית הרכבת הקלה, שמזמן הייתה לרקבת כבדה במרכזה של העיר, והופכת כל נסיעה בתחבורה ציבורית לסיוט מתמשך, וכלה בצפיפות האדירה באוטובוסים, ובזה שהם לא מגיעים בזמן.

אבל לשבת ולקטר ממש לא הייתה המטרה שלי. לאחר ששפכו את ליבם, דנו בשאלה מה עלינו, כאזרחים, לעשות כאשר נגרם לנו עוול. שטף הדיבור, שאפיין את הכיתה קודם, התחלף במבוכה. רבים מהתלמידים טענו שאין מה לעשות, כי ככה זה בישראל, וצריך ללמוד לחיות עם זה. בשורה התחתונה, הם קבעו, אין לנו יכולת לשנות. תשובתם קוממה אותי, והטחתי בהם, שבגילם הצעיר אין להם פריבילגיה להשלים עם המצב כמות שהוא.

שינוי המציאות בעתיד תלוי בעיקר בהם, והם לא יכולים להתייאש ממנה בטרם יצאו אליה. הוספתי שחובה עלינו למחות כאשר נעשה לנו עוול, ושאסור לנו להפקיר את המרחב הציבורי. הם הקשיבו אך לא השתכנעו. רק כשסיפרתי להם שאיחור או אי הגעה של אוטובוס הוא בגדר עבירה על החוק, ושלפתי להם מספר כתבות על תביעות שהוגשו על ידי אזרחים נגד התחבורה הציבורית, והסתיימו בפיצויים של עשרות אלפי שקלים לנוסעים - הם הופתעו, והשתכנעו שאולי אפשר לשנות סדרי עולם, גם כשמדובר בחברה כמו "אגד".

תלמידה אחת אפילו הציעה להקים סיירת של תלמידים שתעקוב אחרי האוטובוסים, תוודא שהם מגיעים בזמן, ותגיש תביעות בשם אזרחים שנפגעים מהתנהלותה של התחבורה הציבורית. החוויה בשיעור זה הייתה כל כך מעניינת ומשמעותית, שלכל כיתה שנכנסתי בשעות הבאות סיפרתי את סיפורי. התגובות היו דומות. הכיתות שאני מלמד בהם אמנם לא למדו באותו היום חומר חדש במחשבת ישראל, אך בהחלט קיבלו שיעור באזרחות.

אינני יודע מה יוכרע בבית הדין לתביעות קטנות במשפט נגד "אגד", שיתקיים בעוד מספר חודשים אבל דבר אחד אני יודע בוודאות: כשאתה מורה, במקום לנהל שיחות סלון על המצב, לקטר ללא תועלת, ובסופו של יום לא לעשות כלום כדי לשנות אותו, אתה יכול להכניס את ה"מצב" לכיתה, לגרום לתלמידים לדון עליו, ולבחון איתם דרכים להתמודד איתו. באותו רגע כבר שינית משהו, והשפעת על עשרות תלמידים. אלו הרגעים היפים ביותר של ההוראה. אלו הרגעים, שבשבילם שווה להיות מורה.

• הכותב הוא מורה למחשבת ישראל ופיזיקה בבי"ס "זיו ומרקס" בירושלים.
• לכל הטורים "מיומנו של מורה מתחיל" לחצו כאן.