מתי חשבת להתחיל לדבר, עם לידת הבכור?
היא טיפוס מקשיב, הפרינססה הענוגה. היא יודעת שקצין הבידור מהצד השני כבר יעשה את העבודה. הוא יעשה אקרובטיקה מילולית, יחפש נושאים, יזיע בנסיונות לשבור את הקרח, יתאמץ לחפש חידודים ושנינויות, יעלה נושאים לדיון... והיא, היא תקשיב
"אז מה שלומך?", כן, חייבים לשאול מה שלומך, זו גסות רוח לא לשאול. היא מצידה תענה "בסדר, ואיך אצלך?", עוד לא נולד האדם שדווקא בסיטואציה הזאת יחליט לפתוח ולפרט על צרותיו כאילו מדובר בביקור בלשכת הרווחה, ואם היה נולד אדם כזה, לא בטוח שהיה רעיון טוב לחלוק איתו חיים. אז גם אצלי בסדר. מצויין, שלומנו בסדר, איזה יופי. אפשר אפילו להגיד "יופי", ולהרוויח עוד שנייה. עכשיו מתחיל הלחץ: צריך להגיד משהו, לפתח שיחה, לספר משהו מעניין, וחשוב מאוד שיהיה פאנץ'. אז מה היה לנו עד עכשיו: שלומה בסדר, שלומי בסדר, שנינו על הכיפאק. הכל מוכן להתחלת השיחה.
האדם החכם תמיד יגיע עם תוכנית משחק מסודרת. שניים-שלושה משפטים שעשויים להניע שיחה, פלוס משפט חירום, כמו כבלים למקרה שהסטרטר לא מגיב. "אז את גרה בתל-אביב... המממ... את אוהבת לגור בתל-אביב?". הנה, זאת דוגמה לשאלה לא טובה. מצד שני, קצת מוזר לשאול מה התמרור שהכי מתאר אותך, או איזה חטיף היית מעדיפה להיות. "תל אביב בסדר. אני אוהבת לגור פה". "אה, באמת?".
טוב. ניסיון ראשון לא התניע. שלומה בסדר, שלומי בסדר, תל-אביב בסדר, עכשיו הולכים לקלף הבטוח: "אז מה את עושה?". לא משנה מה תהיה התשובה, היא תמיד תאפשר משפטי המשך מוצלחים כמו "גם אני עבדתי כקברן ציפורי מחמד", או "את מהנדסת עגבניות? איזה קטע, אני אוכל אותן". "בהשכלתי אני עורכת דין, אבל כרגע אני לא עובדת", היא עונה. "לא דיברתי איתה כבר?", חולפת מחשבה בראשי, אבל רק לרגע, עד שאני נזכר שעורכת דין מובטלת זהו בעצם המקצוע הנפוץ בארץ. "ומה אתה עושה?", היא ממהרת לשאול, הנה שאלה פתוחה ואני עט על ההזדמנות.
אין פאנצ'ים משעשעים בתיאור העבודה שלי, ואני לא מצליח לעורר את הקהל מתרדמתו. היא מצידה שותקת כמו דג אילם אחרי שנתיים עם שמן צמחי בקופסת שימורים. אני מסיים לענות, ושתיקה משתלטת. "הלו? את שם?". שתיקה. "הלו?", לאן היא הלכה? "אני פה", נשמע לפתע קולה העדין, "אני מקשיבה". אה, היא מקשיבה. איזה יופי, בחורה שיודעת להקשיב. בתכל'ס היא קשקשנית לא קטנה, אבל עכשיו היא מקשיבה. כוס אוחתק, אולי נתחלף? את תדברי ואני אקשיב! מתי חשבת להתחיל את הפטפטת, רק אחרי לידת הילד הראשון?
זה הזמן לנסות להחיות את השיחה עם מכת חשמל
השיחה רגועה, שום דבר מצחיק לא מאיים לצוץ, אלא אם אדם שלישי יתפרץ בטעות לקו. זה הזמן לנסות להחיות את השיחה עם מכת חשמל היתולית. "היום קרה לי משהו מצחיק", אני פותח עם הרבה תקווה, "הלכתי לסופר, והיה שם מבצע של סלטים 'השני חינם'. אז בקופה שאלתי בצחוק את הקופאית אם אפשר לקחת רק את השני בלי הראשון, אז היא חשבה וחשבה, ובסוף אמרה: לא, אדוני, בשביל לקבל את השני בחינם אתה חייב לקנות את הראשון". סיימתי את הסיפור בהרגשה שמפה השיחה תתחיל לנסוק, אולי יבוא סיפור המשך או משהו. אך השקט מהצד השני העמיד אותי על טעותי. רגע ארוך עבר עד שיפתח ה' את פי האתון, "יפה", אמרה ולא הוסיפה, ובצדק לא צחקה, אפילו לי זה נשמע פתאום כל כך יבש. "הקופאית לא הבינה שאני צוחק", ניסיתי עוד להציל, אבל יש סיכוי יותר גדול שמישהו שלישי יתפרץ לקו.
טוב, היא מקשיבה. היא טיפוס מקשיב, הפרינססה הענוגה. היא יודעת שקצין הבידור מהצד השני כבר יעשה את העבודה וישמור את השיחה באוויר. הוא יעשה אקרובטיקה מילולית, יחפש נושאים, יזיע בנסיונות לשבור את הקרח, יתאמץ לחפש חידודים ושנינויות, יעלה נושאים לדיון... והיא, היא תקשיב לו. כי היא כל כך קשובה, רגישה, סבלנית.
"טוב, היה נחמד לדבר", היא אומרת, שזה אומר: "יאללה יאללה, ביזבזנו מספיק זמן". "נכון, היתה שיחה נחמדה", אני מאשר, האצבע על הכפתור של הניתוק, ובעצם מתכוון: "תודה לאל שהסיוט נגמר". "אז נהיה בקשר בהמשך", היא אומרת, שזה אומר: "אולי ניפגש אחרי המוות, אם יתמזל מזלך ותגיע כמוני לגן עדן".
אין מנוס מלהכריז עליי כעל "אתר שיעמום לאומי"
היא צודקת, החמודה, היא הקשיבה והקשיבה, ולא הצליחה לשמוע שום דבר מעניין. בערך עשר דקות של האזנה סבלנית למונולוג של בחור מתפתל היו מעניינות כמו האזנה לקונכיה, ואין מנוס מלהכריז עליי כעל "אתר שיעמום לאומי". "טוב, בכיף, נהיה בקשר", אני עונה, שזה אומר: "לכי גם את לעזאזל". "ביי", היא אומרת, שזה אומר: "אידיוט". "ביי", אני עונה, שזה אומר: "דבילית".
שיחת הטלפון הראשונה - המכשול העיקרי לשלום, פיגוע טרור שקט, התנחלות טלפונית בלתי חוקית. לפעמים היא מובילה לדיכאון קליני, ולעיתים יוצאים ממנה בחיים. וכמו שפתחנו ואמרנו: שלומי בסדר, שלומה בסדר, לפחות נכון לתחילת השיחה.
לפנייה לכתב/ת 
