לראשונה: חוקרים הצליחו להפוך עכברים לצעירים

בבסיס המחקר החדש שהתפרסם במגזין Nature נמצאת ההנחה שלפחות אחת מהסיבות להזדקנות טמונה בהתקצרות הטלומרים – אזור הקצה של הכרומוזומים של יצורים תאיים. הטלומרים דומים לקצוות הפלסטיק של שרוכי הנעליים, נמצאים בכל התאים ומשמשים כשעון עצר.

בכל פעם שהתא מתחלק, הטלומרים שבתוכו מתקצרים. כאשר הם נהיים קצרים מדי, התא מתאבד, או שאינו יכול להמשיך להתחלק. מכיוון שכך, רבים בקהילה המדעית סבורים שהטלומרים משמשים כשעון המודד את גיל האדם, וכחסם טבעי לחיי נצח. אצל תינוק שנולד זה עתה, הטלומרים הארוכים רק מתחילים בספירה אולם אצל קשיש בן תשעים הטלומרים כבר הגיעו למחצית אורכם והשעון מתקרב לקצו.

להזיז את השעון קדימה ואחורה

מה יהיה גורלם, אם כך, של עכברים אשר נולדים עם טלומרים קצרים במיוחד? חוקרים מבית הספר לרפואה של הרווארד החליטו להעמיד את השאלה הזו למבחן. הם השתמשו בשיטות מתקדמות של הנדסה גנטית על מנת ליצור גורי עכברים עם טלומרים קצרים במיוחד.

העכברים התבגרו – או הזדקנו – בקצב מהיר מאוד. איבריהם התנוונו, תאי העצבים שבמוחותיהם מתו, הדנ"א שלהם התמלא בנזקים והעכברים חלפו מן העולם בגיל צעיר יחסית. זה היה גורלה של קבוצת הביקורת.

אם כאן היה נגמר המחקר, לא הייתה זו הפתעה גדולה, אך לחוקרים היה קלף נסתר בשרוול: חלק מהעכברים הונדסו עם 'מתג' בדנ"א. כאשר המתג הופעל, הוא גרם לייצור של אנזים הנקרא טלומראז, שמסוגל להאריך את הטלומרים ולהחזירם למצב רגיל ו-'צעיר'. האנזים היה אמור, למעשה, להשיב לתאים את הנעורים שמעולם לא היו להם.

ארבעה שבועות לאחר הפעלת האנזים בעכברים, הניסוי הוכתר בהצלחה. הטלומראז הצליח להאריך מחדש את הטלומרים שבתאים, והתוצאות לא בוששו לבוא. נזקי הדנ"א פחתו ורקמות רבות בגופיהם של העכברים הפסיקו להתנוון.

הפעלת האנזים עצרה את הנזק שנגרם לאשכים ולמעיים, ובמקרים מסוימים גרמה לרקמה להתחדש ולשחזר את פעילותה המקורית. תאים במוח הקיצו מהשינה שנכפתה עליהם והחלו להתחלק ולהשלים את מספר תאי העצבים שאבדו במהלך הזקנה.

הקץ לזקנה?

לכאורה מדובר במעיין נעורים של ממש, אך חשוב לזכור את ההסתייגויות. ראשית, אין ודאות שהטלומרים הם האחראים לתופעות ההזדקנות. למעשה, רוב בני-האדם מזדקנים ומתים בטרם מגיעים הטלומרים עד סופם. שנית, החוקרים לא ריפאו את הזקנה, אלא את הנזק שנגרם במכוון לטלומרים והשפיע על הגוף כולו.

אבל מה אם הטלומרים אכן אחראים על ההזדקנות? האם יגיע היום בו נוכל לנצל את כוחה של ההנדסה הגנטית כדי להחדיר את האנזים טלומראז לכלל התאים בגוף? באופן עקרוני, הדבר ייתכן, אך הטכנולוגיה הביו-רפואית רחוקה מכך לפחות בעשר שנים.

גם אם יוחדר האנזים לגוף, יהיה צורך להפעיל אותו בזהירות רבה: מכיוון שהטלומראז מאפשר לתאים לחיות לנצח, הוא משחק תפקיד חשוב כמעט בכל סוגי הסרטן הידועים לאדם. הפעלה בלתי-אחראית של האנזים בתוך הגוף האנושי תוביל באופן בלתי-נמנע לקפיצה בתחלואה בסרטן.

מה יהיה גורלנו באותו עתיד מוזר הצפוי לנו בעוד מספר עשורים? האם נוכל להמר על הסיכוי לחיי נצח? ואולי תימצא דרך לשלוט בפעולתו של הטלומראז בדיוק במידה הנכונה? כל אלו שאלות שיקבלו תשובה רק בעתיד הרחוק – ואני מקווה שכל הקוראים ישרדו את השנים הללו ויזכו לגלות את התשובה.

רועי צזנה הוא דוקטורנט לננו-טכנולוגיה בטכניון, מחבר בלוג ומרצה בנושאי מדע, חברה, הסטוריה ועתידנות.