למה לא צמתי למען הגשם
לא החילונים, לא החרדים ואפילו לא הציבור הדתי-לאומי הצטרפו לתענית שקבעה הרבנות הראשית. גם הרב רפי פוירשטין לא צם - ובמכתב לחברי הקהילה שלו, הוא מסביר מדוע
לא צמתי אתמול בצום שקבעה הרבנות הראשית על עצירת הגשמים.
אין חולק כי הבצורת והידלדלותו של משק המים בישראל הן תופעות מדאיגות. ההלכה אף מלמדת אותנו כי ישנה סדרה של מעשים הכוללים תפילות, צומות וביטול מלאכה, שתפקידם לייצר תיקון מוסרי ותפילה ציבורית מעומק הלב.
כוחם של מעשים אלה הוא בקולקטיביות שלהם. ביצירת אווירה ציבורית מקיפה של תיקון אישי, קהילתי ולאומי, וביצירת טקס משותף של תפילה וצום. השלב הראשון של הצומות מתחיל בתלמידי החכמים, אך גם הם חייבים לצום באופן קולקטיבי, ולפי כללי הלכה ברורים. אין המדובר ביוזמות ספונטניות. בצורת אינה עניין פרטי. הציבור כציבור חייב להתייחס אליה, ולהגיב בתיקון מוסרי ובתפילה.
כדי לייצר את הקולקטיביות הזו, יש צורך בסמכות מוסכמת ומוכרת שמכוח הכרזתה תגבש חלקים גדולים מהעם סביב הקביעה שלה. אם הוכרז צום, הוא צריך להיות מורגש כצום. יוזמתה של הרבנות הראשית לישראל היתה במקום, שהרי על אף שהבצורת איננה מאיימת על הכלכלה הישראלית (שלא כמו בימי התנ"ך והמשנה), היא עדיין מאיימת על החקלאות הישראלית, שחשיבותה - בראייה הציונית שלי - חורגת מהאחוז שהיא תופסת בתל"ג. גם מחירי המים המאמירים פוגעים באיכות החיים של משפחות רבות בישראל. ויש היבט נוסף, בתפיסת הבצורת כסימן משמים הקורא לנו לתקן את מעשינו.
אך לצערי הרב, הרבנות הראשית רחוקה מאוד מלהיות סמכות קולקטיבית ומוכרת, בגלל מעשיה והתנהלותה השיטתית. הדבר בא לידי ביטוי אפילו באופן שבו היא קראה לציבור לצום.
רבנות בלי עם
ראשית, פנייתה דילגה על הציבור המסורתי והחילוני. ציבור זה לא יצום, לא ילך (ואף לא הלך) לבתי הכנסת. האם הוא לא רוצה, או לא יכול להיות שותף למאמץ הרוחני והמוסרי הזה? אכן צריך לגזור את הדבר לפי מידותיו ויכולתו. אולי לומר פרק תהלים שיתפרסם באינטרנט, או תפילה קצרה. אפילו ניסוח המודעה כתוב בשפה הרחוקה מהקורא הישראלי לגווניו.
פנייתה של הרבנות דילגה גם על הציבור החרדי, שאפילו לא שמע על הפנייה שלה, ואם לא די באלה, היא דילגה על הציבור היחיד שעוד מכבד אותה - הציבור הציוני-דתי. הרבנות הראשית לא פנתה להתייעץ עם ארגון הרבנים היחיד הקיים בציונות הדתית, והמאגד מאות רבנים, ראשי ישיבות ומחנכים. היא הרי מחרימה אותו. היא לא פנתה לראשי החינוך הדתי במשרד החינוך וברשתות (הם לא חתומים על הקריאה), ואף לא אל רבני הקהילות, כמוני, לבחון האם הציבור ישתף פעולה עם קריאה כזו. אם היתה עושה כן, הייתי מציע לה להוריד את הרף.
בדיקה מהירה ושטחית שערכתי ערב הצום בקהילות גדולות במרכז הארץ ובאזור ירושלים, העלתה כי קהילות רבות אפילו לא הזכירו את פניית הרבנות הראשית, משל לא היתה קיימת. אחרות שהזכירו והודיעו, זכו להיענות של עשרה אחוזים לכל היותר. בישיבה התיכונית בה לומד בני צמו בין עשרה לעשרים תלמידים, מתוך מאות!
איפה הרבנות ואיפה העם?
במילים פשוטות ובכאב גדול, הרבנות הראשית מנותקת מהעם בכלל ומהציבור היחיד שעוד מתייחס אליה בפרט. היא אמנם "רבנות", אך כבר ממש לא "ראשית". וכיוון שכך, הצום עליו הכריזה הפך לסוג של המלצה מפי גוף רבני, ללא המעמד הציבורי הנדרש לפנייה מעין זו. כך איבדה ההכרזה מתוקפה ומשמעותה, והפכה להיות עניין של יחידים, ולא עניין של ציבור.
אך הרבנות הראשית מנותקת לא רק בשל הפנייה הלא מוצלחת הזו. היא מנותקת גם בשאלת הגיור, לאחר שהטילה ספק באלפי גיורים
שערכו בתי הדין הרשמיים בצה"ל. היא היתה מנותקת בשאלת השמיטה, עד שבג"ץ כופף אותה. היא מנותקת בשאלת רישום הנישואין, שבה מועצות דתיות אינן מכירות בגיורים שהיא עצמה חתומה עליהם. היא מנותקת משום שהיא מתנכרת לעולם הרבנות הציוני-דתי, ומצירה את צעדיו. מערכת בתי הדין שלה מנותקים מהמציאות הישראלית, ומינוי דיינים הפך לחלוקת גו'בים לפי מפתח עדתי ומפלגתי.
זה כואב לי. זה לא היה צריך להיות כך. זה יכול היה להיות אחרת, אך לצערי, זו הדרך שבה בוחרת הרבנות הראשית להתנהל, והמחיר הוא אובדן שרידי הקולקטיביות היהודית שעוד נותרו לנו.
לפנייה לכתב/ת 
