חילופי רוחות

אסף אבידן והמוג'וז עוד מאמינים בדיסקים. בעידן בו הסינגל הוא מלך ופורמט האלבום המלא טובע לו בגעש ים הורדות הקבצים, אבידן חתם עם סוני-קולומביה רקורדס והעז לשחרר את "Through The Gale" (דרך הסערה), אלבום רביעי במספר בקצת פחות משלוש שנים. התירוץ שלו, ואולי ההצדקה העיקרית היום לשחרור אסופת שירים מהודקת, הוא העובדה שמדובר באלבום קונספט, כזה שמחבר שמונה שירים לכדי עלילה אחת מורכבת, שגם מעטפתו החיצונית היפה מושקעת במיוחד ומתחברת לעלילה.

אסף אבידן והמוג'וז בהשקת האלבום (צילומים: דודו אזולאי)

ל-"Through The Gale" סיפור מסגרת שאפתני במיוחד, מקושט אוקיינוסים, סערות ורב חובל אחד, קפטן קאיסאוס, שלוקח את צוות סיפונו למסע עתיר סיכונים בדרך להשגת חיי אלמוות. אבידן עצמו מספר שהרעיון ליצירה שלמה בעלת חוט מקשר בין השירים הגיע לו במהלך חופשה באי קוואי, אליה יצא לרגל יום הולדתו השלושים, חופשה ראשונה מזה ארבע שנות יצירה מוזיקלית.

אולי היו אלה חופי קוואי נוטפי ההשראה, אולי ההתרחקות שהביאה עימה יציאה מבועת היצירה הקונוונציונלית שלו, אך אין ספק שהשינוי בנוף השרה על היוצר רוח אחרת בכל הנוגע לאופן ההגשה שלו. וטוב שכך, משום שאם היה מוציא אלבום נוסף בקו הסגנוני שאפיין אותו עד עתה, היה אותו אופן מתכלה סופית. ובמילים אחרות - גימיק הקול האנדרוגני מוצה. עכשיו למשהו אחר (כמעט) לגמרי.

הגימיק הקולי מוצה. עכשיו למשהו שונה לגמרי

"Hoist Up The Colors", רצועת הפתיחה המצויינת, מציגה לנו את המוג'וז כפי שלא יצא לנו להכירם לפני כן. אם עד כה הודבקו להם השוואות בעיקר לג'ניס ג'ופלין וג'ק ווייט, הרי שעתה הם נשמעים יותר כמו הרוקנ'רול של "קינגז אוף ליאון". מתחילת האלבום ולרוב אורכו ניכר כי אבידן מסתמך פחות על הקול שלו ויותר על ליריקה מצויינת ויכולתם של נגני להקתו לגבות אותו בשריון הגיטרות המשכנע ביותר בארץ כרגע.

זה אמנם סיכון לא קטן, הרי נהוג תמיד לרקוד עם מי שהביא אותך לנשף, אבל כמו שמגלה שיר הנושא - שטיק השירה עדיין כאן. הוא פשוט אינו עוגנם של שירי רוק גדולים ומנופחים כמו "Sailors Are We", שיותר ממזכיר את הרגעים הטובים של רייג' אגנסט דה מאשין מינוס הוירטואוזיות הקשה לחיקוי של טום מורלו. ב-"The Silence Of The Sea" יש קצת גראנג' של אליס אין צ'יינס או סאונדגארדן, ואפילו איזו קריצה לגלאם של זפלין.

שריון הגיטרות המשכנע ביותר בישראל

אכן, האזנה למוצר החדש מבית המוג'וז וא"א (האחר) תמטיר על רוב מאזיניה גשם של רפרנסים, שממשיך גם ב-"At The Edge Of The Map" המתנודד מרוב שכרות טום ווייטסית. על רקע זה, קצת חבל שלקראת סופו, שני השירים האחרונים שסוגרים את האלבום הם חזרה אל מחוזות הפולק האקוסטי המוכר של אבידן, מוכר מדי. בעוד שמבחינה סיפורית הן מייצגות את תום המסע - הרגיעה המתבקשת שלאחר הסערה ומוסר ההשכל - מוזיקלית

 הן פחות מעניינות מרגעי הלחץ האימתניים של ים אכזר המאיים לבלוע את מפליגיו באבדון.

הבחירה לסיים אלבום שמהווה סטייה מהמסלול המוכר (ביחס להרכב, שהרי החומרים החדשים מהלכים בשבילים של אחרים בני זמננו) באקורד מוג'וז טיפוסי קצת מאכזבת. ועדיין, מדובר בהפתעה לטובה, גם אם קצב הוצאת האלבומים מתאים יותר לתקופת הביטלס מאשר לעולם השפע הנוכחי. חשיפת יתר או הכאה על ברזל חם, אסף אבידן מצליח להשמע חיוני ורענן עכשיו יותר מתמיד. מדהים מה שטבילה בים הגדול יכולה לעשות.

אסף אבידן והמוג'וז, "Through The Gale", סוני