ישראלי בודד בבניין הזרים: "הפכתי להיות החריג"

המונולוג הזה שייך לזאב, רווק, בן 46. לפני חמש שנים קנה דירה קטנה ברחוב סלמה פינת צ'לנוב בתל-אביב. אז, כשרכש את הדירה, היה הבניין מאוכלס כולו בישראלים, מבוגרים לרוב, עולים חדשים. היום, חמש שנים אחרי, כמעט 90 אחוזים מהדירות בבניין מאוכלסות בעובדים זרים ובמסתננים, רובם הגיעו לכאן באופן לא חוקי דרך הגבול עם מצרים ומצאו את דרכם לתל-אביב.

בניין המסתננים‏ (צילום: דודו אזולאי)

1

2

3

4

5

6

7

"יש לי כותרת לכתבה שלך", הוא אומר כבר בתחילת הפגישה: "הצילו". "מה שקורה כאן בפועל, זה שמגרשים אותי מהבית שלי. בשנתיים האחרונות הבניין שלי ושאר הבניינים באזור התמלאו במסתננים. הם גרים בממוצע 8 אנשים דחוסים בדירות קטנות ומעופשות".

אחר כך הוא מציע קפה, ומביט מהחלון הגדול בחדר השינה. מכאן אפשר לראות את השכונה כולה, בתים קטנים - רובם בגובה 3-4 קומות, ישנים ודי מוזנחים. "תסתכל, השכונה הזו אף פעם לא הייתה שכונה מי יודע מה, תמיד גרו כאן אוכלוסיות חלשות יחסית, בכל זאת מדובר בדרום תל-אביב. אבל עד לפני זמן לא רב, זו הייתה שכונה שקטה יחסית, מסודרת. בשנים האחרונות המקום הזה הפך לגטו של פליטים ולאף אחד לא אכפת. את חדר המדרגות ראית?" מלוכלך שם, מזוהם, מסריח משתן.

"אני עולה במדרגות הכי מהר שאני יכול", הוא אומר. "טס הביתה, בשביל לא להרגיש את הגועל. לפני חמש שנים היה לנו כאן ועד מסודר, היה אינטרקום, הייתה מנקה. היום אין סיכוי שיהיה פה ועד, אין ממי לבקש, אני יכול לדבר עם בעלי הדירות שמשכירים להם, אבל כבר אין לי כוח.

"משהו לא טוב קורה במדינה שלנו. אני מרגיש שאני מאבד את העיר שלי, את המדינה שלי. תסתובב כאן ברחובות, אתה כבר לא מרגיש בתל-אביב, זה מרגיש יותר כמו עיר באפריקה, הם מתנהגים כאילו הם עדיין באפריקה ואני לא מאשים אותם, הם לא יודעים אחרת. אבל איפה המדינה? יש בעיות פנימיות חמורות. שמישהו שם יקום ויגיד לי מה עושים עם אלפי המסתננים שהגיעו לכאן. אנשים רואים את המצב, אז הם קמים והולכים. מוכרים את הדירה ונעלמים למקום אחר. יש כאן שינוי דמוגרפי ואני חש אותו על בשרי. באזור שבו אני גר, אני הפכתי להיות החריג".

5 אפריקנים על 25 מטרים רבועים

בדירת חדר פיצפונת בקומת הקרקע של הבניין, מתגורר איבי (שם בדוי), שחולק את 25 המטרים שלו עם עוד ארבעה חברים. דלת הבית פתוחה לרווחה, מה אתה צריך? הוא שואל אחרי דפיקה על הדלת, ורק אחרי שכנועים מסכים לנהל שיחה.

הגעתי לכאן לפני שלושה חודשים, אני פליט מניגריה.

כן מניגריה, אתה אולי לא יודע, אבל המצב בניגריה ממש לא טוב, אנשים יורים באנשים. כנופיות מסתובבות ברחוב. חששתי לחיי, רדפו אותי שם, אז ברחתי לפה.

איך בדיוק הגעת לישראל?

הוא מהנהן בשלילה, מסרב לענות על השאלה.

במה אתה עובד כאן?

אני לא עובד, כרגע אני מתאקלם, הגעתי רק לפני שלושה חודשים. בעתיד אמצא עבודה.

מאוד מרוצה, ישראל מדינה מסודרת, טוב לי כאן. אמנם אין לי כמעט כסף וזה קשה, אבל מסתדרים, משלמים שכר דירה וקונים מעט אוכל.

תחושת הביטחון, אני מרגיש כאן ביטחון אישי, אני יכול לישון עם הדלת פתוחה, יכול להסתובב ברחוב ללא חשש, יש לכם כאן משטרה מצויינת, הכל מאוד מסודר, לא כמו בניגריה, שם יש משטרה, אבל הכל מושחת. פה בישראל אני מרגיש שאם אני רוצה, אני יכול אפילו לישון ברחוב ולהרגיש בטוח. אני מאוד מרוצה כאן, ישראל מדינה טובה.

בשלב הזה, איבי מאבד את הסבלנות, וסוגר את הדלת. בחדר המדרגות מופיעה אירה, עובדת זרה ממזרח אירופה. היא אוחזת בידי ומורידה אותי אל שביל הכניסה לבניין. "תראה", היא אומרת, "תראה את הביוב", היא מצביעה על הצינור המפוצץ שפולט נוזלים מצחינים בקצב מהיר, סמוך לכניסת הבניין. "זה מה שקורה כששמים 8 סודנים בדירה אחת, הצינורות של הבניין, לא עומדות בעומס. כל החרא נשפך על הרצפה. זה מגעיל. אני מתביישת לגור פה".

זרים בתל-אביב ‏ (צילום: דודו אזולאי)

1

2

3

4

5

6

7

כבר שנתיים וחצי חיה אירה בישראל. עובדת כמנקה ומטפלת באנשים מבוגרים. את רוב הכסף שהיא מרוויחה היא שולחת למשפחה שהשאירה מאחור. "בשנתיים האחרונות, הבניין הזה הידרדר. הכל נהרס. תראה, העירייה שלכם שמה פה ספסל מול הבניין והסודנים (שם כולל שאירה נתנה לכל הפליטים) כל היום יושבים שם, גם בלילה. אני מפחדת לצאת מהבית מאוחר, הם תמיד בקבוצות, הרבה פעמים הם שיכורים וצועקים חזק, עושים רעש נוראי. כל לילה זה ככה, כשהם צריכים לעשות קקי, הם הולכים לגינה האחורית של הבניין ועושים שם, לפעמים הם עושים את זה ממש בכניסה למדרגות. איפה המשטרה, תגיד לי? אם לי לא היה אישור עבודה, היו רודפים אחרי, נכון? אז למה אלה מסתובבים חופשי, עושים מה שהם רוצים וכולם שותקים? מפחיד לגור כאן, יש הרבה פריצות, וגנבים. יש כל-כך הרבה אנשים בבניין שאתה כבר לא יודע מי גר כאן ומי לא".

"באנו ממקום מסוכן, באנו כי היינו חייבים"  

קצת אחרי החשיכה, מגיע עלי מול דלת הכניסה לבניין. הוא רכוב על אופניים כחולים במצב טוב. בחור גבוה ורזה, עם שפם קטן שמכסה את שפתו העליונה. לבניין ברחוב סלמה הוא הגיע לפני שנה, והיום הוא חולק דירת חדר עם ארבעה מסתננים נוספים מסודן. ביום הוא עובד כסבל במחסן ירקות בדרום תל-אביב. "אני לא מבין מה רוצים מאיתנו, מה עשינו רע, אנשים לא מבינים שבאנו ממקום קשה ומסוכן, היינו חייבים לברוח. לא באנו לכאן כי רצינו, באנו כי היינו חייבים".

"אנחנו לא עושים רעש ולא לכלוך. דווקא בגלל שאנחנו הרבה בדירה, משתדלים לשמור על ניקיון. אני לא חושב שיש מה לפחד מאיתנו, לא עשינו לכם משהו שיצדיק את המחשבה הזאת, אנחנו לא אלימים, להיפך, ברחנו מאלימות. אני יודע שיש אנשים שלא רוצים אותנו כאן, אבל אתם צריכים להבין את המצב שלנו. עזבנו את הבית שלנו וברחנו. השארנו את המולדת מאחור, את המשפחה וזה לא דבר קל. תאמין לי שאם הייתי יכול, לא הייתי בא לכאן".

עלי חושב ש"החשש של הישראלים טיפשי. אין לנו שום סיבה להתנהג בצורה אלימה, אנחנו רוצים לחיות בשלום, לעבוד, להתפרנס כמו אנשים נורמליים. הגענו לכאן ממציאות לא נורמלית, ואני חושב שבישראל יש הרבה אנשים טובים שרוצים לעזור, אני באופן אישי מרגיש כאן בטוח ומודה למי שעוזר".

"בטח. מי שלא גר כאן, לא מבין את המצב. קברניטי המדינה, האנשים שקובעים ומקבלים החלטות רחוקים מכאן. במקום שלישראל תהיה מדיניות הגירה מסודרת, הכל שכונה. מה שאני חש על בשרי היום, אנשים יחושו על בשרם בעתיד. אולי אז אנשים יתעוררו, כשהם יבואו לגור אצלם בבניין. כרגע משאירים אותי האזרח הקטן, להתמודד עם כל הצרות. השרים וחברי הכנסת יושבים כל היום במגדל השן שלהם, נדמה לי שזה בכלל לא מעניין אותם".

"אני מרגיש שזה או אני או הם, ולהגיד לך את האמת - לעזוב אני לא רוצה, כי אני מאוד אוהב את הדירה שלי, אבל נדמה לי שבקרוב לא תהיה לי ברירה. להגיד לך את האמת, אני כבר מרגיש שהפסדתי".