שושבין גרוש: שמח בשבילו, עצוב בשבילי

"בגדים לקחנו? טלית? יוב, השקית? הכי חשוב זה השקית הקטנה", הוא מזכיר לי. אנחנו עולים במדרגות האבן המובילות לחנייה, אני והד"ר, הוא בחליפת שלושה חלקים, ואני ענוב בעניבה סגולה וחולצה תואמת. חם מאוד, עוד לא התחלנו לטפס ואנחנו כבר מבושלים, "יוב, הכל בתוך השקית? הברכות, הטבעות, הכתובה?"

שוב אני נתקל בניילון הזה המאכלס בתוכו חיים, זוגיות שטרם נחתמה בחותמם של שני עדים. אני תוהה לעצמי ואז מוסיף בקול "השקית אצלי, הכל בפנים", מרגיע את הד"ר האוחז בידיו חולצה צחורה נוספת ודואג שיהיה סדר כמו איש צוות אוויר מיומן.

מאזדה בצבע ירוק בקבוק עומדת במנוע כבוי תחת עץ שעליו מצהיבים, כבר מפוזרים על המכונית, נושרים כמסוקים קטנים, מסתחררים בכנפם הבודדת, מחפשים לנטוע חיים חדשים, ליצור תא משפחתי חדש. "בדיוק כמונו", חולפת מחשבה במוחי, "בדיוק בעונה".

"זו לא אמורה להיות עבודתן של חברותיה של הכלה?" אני שואל את הד"ר כשאנו מביטים בפרחי הנייר המעטרים את ידיות הדלתות, פס של בד כסוף נמתח מחרטום הרכב, חולף על השמשה הקדמית ונקטע תחת מכסה תא המטען. "מינימליסטי, כמו שאני אוהב", הוא מחייך בראותו את מעשה ידינו להתפאר.

"חברות של הכלה?, הן היו קושרות פחיות לחלקה האחורי. הן קתוליות, מעולם לא ראו חתונה יהודית קודם לכן", מסכם הרופא את העניין ומזרז אותי להתיישב במושב הנהג. "יאללה יוב, ב-15:00 יש צילומים", הוא לוטש עיניים בשעונו, "אנחנו עומדים בזמנים", הוא פוסק וטורק את דלת המכונית.

"מאזדה 3 זה ממש לא אני", אני צוחק כשאנחנו מתיישבים, "היא מעולה, אבל אין בה שום ייחוד. ברגע שהתיישבת במושב הנהג, אתה הופך להיות כמו עשרות אלפים, זהים, אפורים, זה פשוט לא אני". "אבל היום היא מקושטת ככלה בחופתה", הוא משיב, "תסתכל על מכסה המנוע שלה, היא עטופה בהינומה לבנה, מקודשת, מקודשת, מקודשת".

אתה מתחתן היום, חייבים לשמוח

אנחנו מתחילים במסע שסופו גלוי וידוע, הד"ר מפסיק להיות לבד הערב, לצמיתות. זה באמת לצמיתות? אני שואל את עצמי, אנחנו כמעט אותו הדבר, אני והוא, כל כך דומים, סובלים מאותן מחלות. אני כאן לצידו כדי שזה לא יתפרק, שלא יעז לחזור על טעויותיי, שהדמעות שזלגו מעיניי לא יציפו את עיניו שלו.

אנחנו יורדים משכונת רמות לכביש 9 ועולים לכניסה לעיר, מבטים מלווים את הרכב המקושט בכל רמזור. כולם שותפים, מחייכים ונרגשים. אני מאיץ בעלייה לכיוון המנהרה הכפולה כשלפתע, אורות בלימה נדלקים בשלושת הנתיבים שלפנינו, שלושה איקסים אדומים מתנוססים בתמרור האלקטרוני הצופה אל הכביש, ובשלט הענק, מופיע הכיתוב בצהוב ושחור בלתי אפשרי, "המנהרה סגורה".

שרוול חליפת שלושת החלקים מוסט ממקומו והשעון נחשף במלוא הדרו, נחיל המכוניות מתנקז לשני נתיבים העולים מעלה לצומת הסואן שבכניסה לעיר, "הלכו הצילומים...", ממלמל הד"ר, "אנחנו נבלה כאן לפחות חצי שעה". חוסר אונים מלווה אותנו ואנחנו שותקים, אך תחושה של רוגע מלווה אותי למרות המצב המעיק. "יש לי הרגשה חיובית, אני רגוע", אני זורק לחלל הרכב את אשר על ליבי.

"אתה מתחתן היום, חייבים לשמוח, חייבים". חמש דקות מורטות עצבים חולפות, ואני מבחין מרחוק במחסומים עולים לאיטם, "ד"ר, היא נפתחת... המנהרה נפתחת", אני כמעט צועק, כתעתועי מדבר מתחלף השלט הצהוב לנגד עינינו, "המנהרה פתוחה".

"אין על הבוס מלמעלה", ממלמל הד"ר באושר, "יוב, מה הסיכוי שזה יקרה, ודווקא היום?"

גן סאקר נמתח לשמאלנו, ואנחנו מעפילים לשכונת רחביה. הכנסת משקיפה עלינו בצבעים של אחר הצהרים, ובכניסה לרחוב רמב"ן ניטש הוויכוח הירושלמי התמידי מהיכן לנסוע: מטודלה או רמב"ן, "אתה הנהג, ואתה מחליט", מניח לי הד"ר להוביל הפעם. הבעתו חמורת הסבר של המאבטח בכניסה לבית ראש הממשלה משתנה כשאנחנו חולפים על פניו, הוא מניד את ראשו לברכה.

הרמזור ברח' קרן היסוד מתחלף לירוק. חניית המלון מעולם לא היתה ריקה יותר. אני מחנה מול השוער המשועמם שעומד במדי צבא השוערים באשר הם. כך עומד להסתיים שבוע הפרידה של הזוג המאורס. רק שבוע חלף, אך רגשותיהם גואים לקראת המפגש המחודש. ומה אני אגיד לאחר יותר משנה של פרידה?

אני מבחין בשושבינה היפה והחטובה שצועדת לעברי

דלת הכניסה למלון מסתובבת לאיטה, מכניסה ופולטת אנשים בו זמנית. הוא נכנס לחיי הזוגיות ואני בדיוק יצאתי מהם, מתרוצצות המחשבות במוחי. העד שלי, הנפש התאומה שעברה איתי את כל חיי מכיתה א', האיש שתמך בי לאורך כל הדרך והבין לנפשי המיוסרת, מתחתן היום. אני מאושר עבורו, בוכה בגללי.

לפתע אני מבחין בה פוסעת לעברי. יפה וחטובה, חצאיתה קצרה וחושפת רגליים חלומיות, שיערה חום ועיניה כהות, "הבגאז' פתוח?" היא שואלת, פוקדת, אפילו אינה מציגה עצמה, "בבקשה גברתי", אני מרגיש כנהג הסר למרותה. היא מניחה תיק קטן וניגשת לעברי, "אדריאן?" אני מלכסן מבט, היא מחייכת ומסירה את משקפי השמש הכהים.

כמו הכלה, גם שושבינתה נולדה בארץ המגף, אבל דיבורה שוטף ואין צל של מבטא בלשונה. מה פתאום שאחת כמוה תרצה לקחת גרוש עם שניים כמוני. מה חשבו לעצמם הד"ר וכלתו? השאלות מתרוצצות במוחי למראה השידוך שתוכנן לי. "הם הלכו עם הצלם לימין משה, אנחנו צריכים להגיע לשם", היא מדווחת, ואנחנו יוצאים לכיוון השכונה הציורית.

"היא התלכלכה", מחייכת הכלה למראה כמה כתמים חומים שהופיעו בשמלתה הצחורה. היא לא מתרגשת, אבל יודעת שאִמַה הקפדנית תתפלץ בראותה את בִתַה יחידתה מהלכת כששרשרת כתמים מטמאת את בגדה. צמד השושבינים נכנס לפעולה: אנחנו טסים לקנות מגבונים להסרת כתמים בסופרמרקט הקרוב, צמד זרים שזה עתה נפגשו, בבליינדייט מהסרטים, המתרחש ברכב חתן כלה מקושט. השיחה קולחת, נראה שאנחנו מכירים יובלות. דקות ספורות במחיצתה, והמחיצות בינינו כבר נופלות אחת אחת.

אני עוצר את הרכב צמוד לסופר ברחוב הפלמ"ח, ואדריאן מזנקת במהירות להביא את הלוחמים בכתמים. בשובה היא מגישה לי שוקולד איכותי. איך היא כבר קוראת אותי, אני מהרהר לעצמי. היא דואגת לי, חוויה שלא חוויתי שנים. "אנחנו צוות מעולה", היא קורצת לי, "השלמנו את המשימה במהירות הבזק".

אני מתחיל לתהות אם באמת יש לנו סיכוי

השמש שקעה, ואני מביט בדמדומי יום הרווקוּת האחרון של הד"ר הולך ונמוג. הצילומים בימין משה באו אל קיצם, וארבעתנו, חתן כלה וזוג שושבינים, שמים פעמינו לכיוון השפלה.

הכל מתחיל ונגמר שם, תחת חופה לבנה הם נפרדים מבדידות של שנים, ושנים של קשרים פתלתלים שהלכו, הסתבכו, והובילו לכלום. שם, עם טבעת ועדים, כוס יין, וכוס שבורה לרסיסים, מתחיל הביחד.

אני נזכר בביחד שלי: הוא נלחם חזיתית ב-לבד, ולעיתים מנצח. אני תוהה מה קשה יותר, להיות לבד ללא זוגיות, או להיות בזוגיות, אבל לגמרי לבד? הד"ר מביט בי ורואה לתוכי, יודע במה אני מהרהר.

"זה לא להיום, תניח לזה לכמה שעות. תתמסר לשמחה, עוד לא עברנו על טקס החופה. אתה מנהל שם את העניינים", הוא מחייך ויודע שהצליח להשתיק את מחשבותיי הרעות.

"מצאת לך מי שינהל חופות", אני מביא את שפתיי לחיוך רחב, "אזכרות, לוויות... המוות יותר מתאים לי, אני טוב בחיים שהסתיימו, לא בכאלה שמתחילים".

הם לא התראו בסך הכל שבוע, והם כבר מתגעגעים.

מצב הרוח עולה ככל שאנחנו יורדים לשפלה, הצמד העתיד להינשא במושב האחורי כבר נוהג כזוג נשוי לכל דבר. הם מנהלים ויכוח ער על נושא שולי כלשהו, בעוד אדריאן ואני בונים ומחזקים את התקשורת בינינו, ואני תוהה אם באמת יש לנו סיכוי. אל תיתן לציפייה לנסוק, זה לא יום לאכזבות, אני מזכיר לעצמי, אבל המחשבה מתגנבת שאולי, מי יודע...

צלצול סלולרי מטרטר בחלל המכונית. הכלה מדברת באיטלקית, וניכר כי משהו השתבש, כשנימת כעס החלה להיטמע בשטף הדיבור בשפה המתנגנת, "הם פספסו את היציאה במחלף בן שמן, הם בדרך לתל אביב", היא מדווחת על מצבם של אמה ודוד מאסימו. אני חושב על שני האיטלקים שנוסעים בארץ זרה, ביום הלחוץ ביותר עבורם, ולא יודעים מילה בעברית, טועים בחסות הלילה שירד ושולט כבר בשפלת החוף.

"שיעמדו בצד, אנחנו בדרך", פוקד הד"ר ושב לרגע לתפקידו כאיש צוות אוויר. "יוב, תן גז", אני כבר מזמן במצב של נהיגה מבצעית, הדוושה דבוקה לרצפה. כעס קל מורגש היטב בחלל המכונית. "אנחנו עומדים בזמנים ד"ר!", אני מנסה להנמיך את הלהבות. "יובי מרגיע אותי, אם הוא רגוע גם אני רגועה" מחייכת הכלה. פניו של הד"ר ניבטות אליי במראה. אני קורץ אליו ורואה את עיניו מתרככות.

היא עדיין מתלבשת, אני משפיל מבט

אנחנו מזהים מאזדה שכורה מהבהבת במצוקה ליד מחלף שפירים. אני עובר אותה ונעצר מטרים ספורים ממנה, דוד מאסימו נצמד לישבנה השמנמן של המאזדה המקושטת,  והמשבר כבר מאחורינו. דוד מאסימו, נהג איטלקי חם מזג, צמוד צמוד, ואני לא מסיר את עיניי מהמראות לוודא שהוא נשאר שם, כל הזמן.

צלליתו של מבצר אנטיפטרוס נראית במעורפל בגבעה מימין, ואנחנו פונים שמאלה בתחנת הדלק הגדולה. הגענו, דקות ספורות נותרו לזוג שמאחור, לחליפה השחורה, ולשמלה הלבנה, להיות עם עצמם. עוד כמה רגעים יינתן האות והערב יתחיל עם זרקורים, תקליטן ושתי טבעות זהב.

שורת דקלים מוארים בתאורה צבעונית מקבלת את פנינו בכניסה לגן האירועים, גשר עץ צולח בריכה מפותלת בה מזרקות מים גועשים. אין חיים במים, הכל מלאכותי, הכל מעוצב לקראת טקס צנוע, חופה, שני עדים וזוג המתחייבים זה לזו, שהפך ברבות השנים להפקת על ולתעשייה המגלגלת מיליונים, בהמחאות החתונה ובהסכמי הגירושים הבאים לאחר מכן.

אנחנו פוסעים לחדר הייחוד, חדרם הפרטי של הזוג, להתארגנות. רגליה של הכלה כואבות, ואדריאן צריכה להחליף בגדים. מפתחות החדר מופקדים אצלי, "מעכשיו, אתה אחראי על החדר", מצווה עליי הכלה, שכבר מוזעקת לקבל ברכות מזל טוב מהחברים שבאו במיוחד מאיטליה.

נותרנו לבד, אדריאן ואני. היא כבר מארגנת את מחלפותיה, ואני פורש מהחדר האינטימי. אל תצַפה, אני לוחש לעצמי. לא חולפת דקה והכלה מופיעה ובידה תיק יד: "יוב, שים את זה בחדר, זה של אמא", אני לוקח ופונה לחדר, "אדריאן, אפשר להיכנס?", אני פונה אל הדלת הנעולה, "שנייה", המפתח מסתובב ומחזיר את הלשונית שחדרה למשקוף לדלת, הדלת נפתחת.

היא עדיין מתלבשת, ואני משפיל עיניים, לא מביט. היא מחייכת: "זה בסדר", היא מנסה להקל על מבוכתי בעוד היא עוטה על עצמה גופייה שחורה. אני פונה לצאת והיא כבר נועלת נעלי עקב שגורם לרגליים להיות יותר, הרבה יותר... אני יוצא משם, יש לי חתונה לנהל.

• המשך הסיפור: היא עמדה לבד כל החופה, מבטה נעוץ בי