ההשתמטות עלולה להפוך למגיפה
גם אם הצעת החוק של גיוס הבנות הייתה עוברת, האם הייתה נאכפת? סביר להניח שצה"ל והמדינה לא היו מקצים משאבים לבדיקה אחר משתמטות. הפיתרון הוא בחינוך ובהגברת התודעה
שני אירועים, מסקנה אחת. תחילה פורסמו נתוני הגיוס לצה"ל בכלל וההצטרפות ליחידות הקרביות בפרט. מתברר, שמספר המתגייסים הכולל נמצא בירידה מתמדת ותל-אביב מקדימה במעט את מעוזי החרדים בדירוג הערים עם הגיוס הנמוך ביותר. לאחר פחות משבוע החליטה הכנסת לגנוז את הצעת החוק, על פיה כל בת המשתחררת מצה"ל מטעמי דת, תצטרך להוכיח שהיא אכן דתייה.
המסקנה משני האירועים היא, שהמדינה מדברת ופועלת באפיקים סותרים. מצד אחד צה"ל חוזה ירידה במספר המתגייסים, ומן הצד השני - הפטור
לחרדים הוא ללא מגבלה, איומי ש"ס מאפשרים לבנות חילוניות להצהיר שהן דתיות ולהיפטר מן השירות וההשתמטות החילונית מעמיקה.
סוגיית השירות היא של כולנו. נכון, רבים רואים בשירות צבאי משמעותי ערך בעל חשיבות רבה. לצידם של נתוני הירידה בגיוס הוצגה עלייה במוטיבציה לשרת ביחידות קרביות. אולם אין בכך די. פילוח האוכלוסייה מלמד על קבוצות שאינן רואות עצמן כחלק ממהלך השירות. נתחים גדולים יותר אינם שותפים לשירות המילואים. חובתנו לטפל במציאות שנוצרה לא רק בשל ערך השוויון האזרחי המחייב שיתוף בנטל. המדובר גם בצורך לאומי להיעזר בפוטנציאל האנושי הקיים וגם בעובדה שהשתמטות ללא סנקציה עלולה להפוך למחלה מידבקת.
הפיתרון אינו חקיקה. גם אם הצעת החוק של גיוס הבנות כן הייתה עוברת. האם הייתה נאכפת? סביר להניח שצה"ל לא היה מקצה משאבים לבדיקה אחר משתמטות וגם לא רשויות המדינה. היינו מגיעים למציאות עגומה עם בדיקות דת פיקטיביות, מבחנים מודלפים ואולי אפילו שוחד. די אם נלמד מהחוק המחייב את כל הבנים להתגייס - ובכל זאת שיעורם יורד בהתמדה. כך שהפתרון נעוץ בשינוי מן היסוד של הגישה - בחינוך, בהגברת התודעה ובאכיפה.
להקים מערך לאומי
החינוך והתודעה נדונו לא מעט. בחינוך בבתי הספר, באיוש תפקידי מנהלי בתי הספר ובשיח הקהילתי. אולם בכך לא די. יש צורך בבניית מערך לאומי של מתן העדפה ויוקרה למשרתים בצבא, בשירות הלאומי וביחידות המילואים. יש צורך במהלך ממלכתי מקיף שיעניק עדיפות מובנת וגלויה לבוגרי השירות ומשרתי המילואים. אין גם לחשוש מטענות משפטיות בדבר אפלייתם של אלה שאינם משרתים. לכשתיקבע מדיניות לאומית ברורה, המעדיפה גלויות מי ששירתו בצה"ל או בשירות לאומי, ניתן יהיה גם לתת לה עיגון חוקי.
החוליה החלשה שנזנחת היא האכיפה. לכאורה, המצב החוקי ברור. השתמטות חשופה לסנקציות. אולם, צה"ל נוהג ביד רכה באותם רבים המשתמטים משורותיו. כך גם במערך המילואים ביחידות השדה המבוסס הלכה למעשה על מתנדבים דה-פקטו .סוד גלוי הוא שמילואימניק שאינו מעוניין לשרת ביחידת שדה, משתחרר מהיחידה במהירות.
צה"ל מתמקד באלה המתייצבים לשירות ועושה איתם את המיטב. בטווח הקצר הדברים מובנים. ההשקעה בטיפול במשתמטים באה בסופו של דבר על חשבון ביצוע של משימות חיוניות ולכן היא נדחקת. אולם ברמת המערכת הכללית אין שגיאה גדולה מזו. נכונות להתמודד בתופעת ההשתמטות תביא להקטנת שיעורה ולהעברת מסר ברור.
מציאות חברתית מורכבת
מזה שנים יש רתיעה מהובלת מהלך ציבורי בסוגיה. אם הוזנחו הדברים אך ורק בשל עומס המשימות, אזי הגיע הזמן שיחול שינוי בסדר העדיפויות. צה"ל פועל במציאות חברתית מורכבת כאשר השסע הקיים בחברה הישראלית בכל הנוגע לסוגיית "השטחים" הופך חלק מפעולותיו לשנויות במחלוקת. אחת התוצאות של מצב זה הינה כפי הנראה, הנטייה לנקוט במדיניות של "פוליטיקלי קורקט" ולהימנע מלעורר גלים ולפעול עם אלו מוכנים לשאת את הנטל על כתפם.
דרך זו של ויתורים ונסיגות לא תועיל. הימנעות מהתמודדות עם המציאות שנוצרה באופן נחרץ תחריף את הסוגיה. המשך הישענות על אותם אלה המוכנים להמשיך ולשאת בנטל, לא רק שאינה
מוסרית, אלא גם אינה יעילה. אין די במתן מידע על ידי ראש אכ"א כאילו העניין גופו אינו שייך לצבא ואינו נתון להשפעתו.
על הצבא להבין שחלק נכבד מהאחריות להשתמטות מוטלת גם עליו. על מנת לדרוש שגורמים נוספים יפעלו בעניין חובה עליו לעשות את המיטב באותו תחום של האכיפה עליו הוא מופקד. סוגיית הגיוס לצבא וההתנדבות לשירות לאומי זקוקה לטיפול משולב - בבית, בתנועות הנוער, בקהילה, במערכת החינוך, בצה"ל ובמערכות נוספות של החברה בישראל. יש צורך בשינוי עמוק וממושך. באכיפה ניתן לטפל כבר מחר בבוקר, אם רק צה"ל יחליט על כך. כל עוד הוא עובר לסדר היום על ההשתמטות - אל לו לבוא בטענות.
ד"ר עליזה לביא היא מרצה לתקשורת ומדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן.
לפנייה לכתב/ת 
