חזק יותר, בוגר יותר. המוקש לא עצר את דניאל

כשדניאל יובל התחיל להבין מה קורה סביבו, הוא עצר לרגע ועשה הערכת מצב. היה פיצוץ, הוא מדמם, והרגל פשוט כבר לא שם. "אבא הרים אותי, ואמרתי לו, אולי ניקח את הרגל ונשים אותה בקרח, כמו שראיתי בטלוויזיה? אבל זה לא עבד". במקום רגל קפואה, דניאל קיבל רגל כחולה, ומילד תמים ככל הילדים צמחה נפש בוגרת, כלואה בגוף של בן עשר.

רק בחנוכה שעבר עוד היה דניאל יובל ילד רגיל מרמת השרון. חייכן, אנרגטי, מצטיין בג'ודו, בקיק-בוקסינג ובכדורגל. ילד עם שתי רגליים בריאות, שהמונחים מוקש, פרוטזה - וגם מאבק ציבורי - רחוקים ממנו מרחק שנות אור. טיול משפחתי לרמת הגולן בבוקר שבת אחד, בתחילת פברואר השנה, שינה את כל זה.

כשמסביב נופים של שלג ופסטורליה, וזמן קצר אחרי שהאב גיא (44) סיפר לילדיו על הטנקים והמלחמות שהיו כאן פעם, נשמע פיצוץ. כמו בסרט רע במיוחד, הלבן הפך אדום סמיך. תוך כדי ההמולה, כשסחבו את דניאל למסוק שיוביל אותו לבית החולים רמב"ם, הבחינה האם טל (42) שלבן שלה כבר אין רגל.

עמית, אחותו הגדולה, יצאה ממה ששב להיות שדה קרב עם פנים מפויחות וכשהיא אינה רואה דבר.

בעוד שעל עמית בת ה-13 לא נשאר סימן מאותו יום, אצל דניאל - היום בן 11 וחצי - הסימן ניכר: פרוטזה במקום רגל ימין, או "נעל גבוהה יותר" כפי שהוא מכנה אותה. גם על רגל שמאל המוקש לא פסח: רק 20 אחוזים משריר התאומים נותרו בה אחרי הפציעה.

למרות כל אלה, ביקור בבית משפחת יובל כעשרה חודשים אחר-כך הוא שיעור מאלף בסגולות שיש לאופטימיות ולרוח נחושה, בדרך להחלמה ולהיחלצות ממשברים. עם הפרוטזה הכחולה דניאל מקפיץ שוב ושוב כדורגל בחצר, מכה בחוזקה בקיק-בוקסינג (“הכוח של רגל ממתכת חזק פי כמה מרגל רגילה", הוא מסביר), ובעיקר יוצא למה שהוא מגדיר "מאבק חייו", או לפחות מאבק נעוריו - המלחמה במוקשים.

נאומים במקום פסטיגל

את חנוכה הקרוב יעבירו חבריו של יובל בפסטיבלים למיניהם, אבל הוא ינדוד הרחק מעבר לים. לא ברכבות הרים ולא בפארקי שעשועים, אלא בדיסנילנד של הדיפלומטיה: הוא ינאם בכנס של האו"ם בשוויץ, ימשיך לניו-יורק, ומשם ייסע לוושינגטון. את כל הביקורים האלה ינצל כדי לגולל את סיפורו באירועים לגיוס תרומות של ארגון Root of Peace, ארגון בינלאומי ללא מטרות רווח, ששם לו ליעד לנטרל מוקשים באזורי מלחמה ולתמוך בשיקום האוכלוסיות הנפגעות בהם.

לנאום ולספר את סיפורך באנגלית אינו דבר של מה בכך עבור ילד ישראלי בן 11 ששפת אמו עברית, אבל גם למשימה הזו דניאל נערך, והוא מתכוון לעמוד בה בהצלחה. "חשוב לי שאנשים בכלל ברחבי העולם וילדים בפרט יכירו את הבעיה שנקראת מוקשים ויידעו שצריך לטפל בה. בניו-יורק, למשל, אני לא חושב שהילדים בכלל יודעים שיש דבר כזה", הוא אומר.

כבר לא דוחף אנשים בקנטרי: "עכשיו מכירים אותי" (צילום: עידו ארז)

על המציאות החדשה משתדל דניאל, גם אם זה לא קל, לחשוב בצורה חיובית. "אני מרגיש בטוח עם הפרוטזה", הוא מספר. “אבא שלי אמר לי שזה תופס חזק פי שלושה מרגל רגילה, וכדי להדגים הוא ניסה למשוך אותה במשך שעה ולא הצליח". גם משלושת ענפי הספורט שבהם עסק לפני הפציעה הוא לא נפרד, ולאלה נוספה מאז הפציעה פעילות גופנית נוספת: תחרויות אופניים.

כשדניאל תוהה בינו לבין עצמו אם השיקום המדהים שלו הוא נס, קשה לו לקבוע נחרצות. "באמצע", הוא מסביר. "אני מסתכל גם על השלילי וגם על החיובי: הייתי יכול לשבת בכיסא גלגלים ולא לעשות כלום, זה הכול תלוי איך אתה לוקח את השיקום שלך. אבל אני חושב שבכלל מעצם זה שנפצעתי אין לי מזל - ונפצעתי קשה". הפציעה שלו, הוא מאמין בכל זאת, היא עניין של גורל: "אם לא היינו נוסעים לרמת הגולן, אז הייתי מאבד את הרגל במקום אחר".

זה לא שלא קשה לו. "רק להכניס את הפרוטזה בבוקר - זה הדבר הכי מעצבן, אפילו שהוא לוקח שתי דקות", הוא מספר. אבל דניאל יודע גם שהפציעה, למרבה הפרדוקס, לקחה אותו למחוזות טובים שאליהם אולי לא היה מגיע. לדבריו, היא ביגרה אותו, בעיקר בכל הקשור להתנהלות שלו מול מבוגרים: “לפני הפציעה הייתי עושה דברים יותר מופרעים. בקנטרי ברמת-השרון הייתי דוחף אנשים במגלשה, היום כבר לא". ככה זה כשכולם מזהים אותך: “אנשים כבר מכירים אותי, אני לא יכול להתנהג לא יפה ולהראות שאני לא מחונך".

שד"ר יובל לא יתמודד עם מוקשים

טל יובל, שתלווה את בנה במסעותיו הקרובים עולם, מספרת כי המטרה העיקרית, מעבר לדיבורים ולכנסים, היא לקדם את החוק לפינוי מוקשים שצפוי להיות מובא להצבעה בקריאה שנייה ושלישית בכנסת אחרי חנוכה. “חשוב לי אישית שהחוק הזה יעבור בשביל דניאל, בגלל הדרך שבה הוא נלחם בעד החוק הזה".

בחודש מרס השנה, רק חודש וחצי אחרי הפציעה, הגיע דניאל מלווה באביו לדיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, וביקש מהח"כים לפעול לפינוי מהיר של המוקשים. עכשיו הוא מקווה להשלים את המשימה: “ירדן, השכנה שלנו, נקייה היום כמעט לחלוטין ממוקשים, והם עשו את זה בתוך שמונה שנים", הוא מספר. "כשנפצעתי שאלתי את אמא ואבא אם זה קרה להרבה ילדים לפניי, והם אמרו לי שכן - שהיו כמה מקרים. חשבתי אז שזה יכול לחזור ולקרות לילדים אחרים - עד שלא יפנו את אותם מוקשים".

דניאל מדגיש שגם היום יש מקומות מסוכנים מאוד: "הבניאס, החרמון, רמת הגולן. הכי מוגזם לדעתי זה העובדה שיש

מוקשים גם באזור הכינרת. המסר שלי לחברי הכנסת הוא שיתמכו בחוק לפינוי מוקשים, ואז אולי כשאהיה בתיכון - חלק גדול מהשטחים בישראל כבר יהיו בטוחים".

למרות הבקיאות שניחתה עליו בענייני חקיקה, כשיהיה גדול דניאל רוצה להיות רופא. הטיפול שקיבל מהצוות בבית החולים רמב"ם, ובהמשך מהצוות בתל-השומר, חיזקו אצלו את הרצון לטפל באחרים. עד אז, הוא לא מתכוון להרים ידיים מול החיים: "המסר שלי לאנשים הוא שיידעו שאפשר לעשות הכל גם אחרי שאתה נפצע. לחזור למה שהיית פעם זה דבר אפשרי".