ההורים של שחר התכוננו ללוויה - ויחגגו יום הולדת

ישראל גרינשפן עוד זוכר את ליל האישונים. במשך ימים ארוכים, העיגול התוך-עיני הזה היה המדד היחידי שבעזרתו אפשר היה לנסות לנבא איך ייראו החיים שלו מעכשיו. בדיקה אחת, חוזרת ונשנית, שמפרידה בין אלה שנותרה עוד תקווה להצילם, לבין אלה שמוחם כשל ומת. "אישון אחד של שחר בכלל לא הגיב, והשני הגיב בקושי. לילה אחד, גם המעט הזה לא היה, והבנו שזה כנראה באמת הסוף", הוא נזכר.

ב-28 בנובמבר של השנה שעברה, הכל כבר היה מוכן לקראת חגיגת הבת-מצווה של שחר גרינשפן, אז בת 12. ההזמנות הודפסו, האולם נשכר, גם השמלה נקנתה. אבל ההתרגשות נקטעה באחת כשמרק פטריק, נהג שיכור בן 57, פגע בעוצמה בכלת השמחה, במרחק של כמה רחובות מביתה בנתניה. בדמו נמצאה כמות אלכוהול גבוהה פי ארבעה מהמותר.

ראשה של שחר ספג פגיעה קשה מאוד, והרופאים בבית החולים שניידר העריכו שהיא לא תשרוד את הלילה. "הם אמרו לנו שמפגיעה כזו המוח לא יכול להשתקם, ואנחנו התחלנו את הספירה לאחור, כאילו אלה השעות האחרונות שלה", מספרת אמה של שחר, נחמה. גם האחות יעל, בת 18, זוכרת בעיקר נבואות שחורות: "כל מה ששמענו אז זה כמה זמן ייקח עד שינתקו אותה מהמכשירים, ואיזו לוויה צריך לעשות. הרופאים ציירו תמונה מאוד ברורה, ואנחנו האמנו להם".

קשה כמובן לבוא בתלונות אל הרופאים, שבוודאי לא רצו לטפח בקרב המשפחה תקוות שנראו להם אז כתקוות שווא, וביקשו להכין אותם לקראת הסוף. אבל בדיוק בגלל זה כדאי אולי להתחיל מהסוף. השבוע חוגגים בני משפחתה של שחר את יום הולדתה ה-13, אחרי שנה ארוכה שבה הוכיחה כי לנפש האנושית יש עוד דבר או שניים ללמד גם את הממסד הרפואי.

"בכל פעם שהרופאים היו אומרים משהו שלילי, זה ממש נראה כאילו שחר עושה להם דווקא, ונאבקת", נזכר האב ישראל. "הבנו שעדיף שהרופאים יגידו דברים שליליים, כי זה מביא לשיפור גדול יותר אצלה". אחרי ששרדה את הלילה הראשון, שחר נותרה נתונה במצב העמוק ביותר של חוסר הכרה. גם כשהרופאים הגיעו אחרי חמישה ימים למסקנה שהיא תישאר כנראה בחיים, הם קבעו כי אין סיכוי שתתעורר.

היא פקחה את העיניים!

חמישה שבועות אחרי ששחר אושפזה בבית החולים, היא שכבה עדיין במיטתה, מונשמת באופן מלאכותי. אלא שאז, שמה לב האם נחמה למשהו מוזר: מדי פעם, אחת לכמה זמן, מוסיפה בתה הפצועה גם נשימות עצמאיות. "הרופאים אמרו שזה רפלקס בלבד או שזה בגלל שאנחנו נוגעים בה ומזיזים אותה, אבל למחרת קרה הנס הראשון שלנו, ושחר התחילה לנשום באופן עצמאי לגמרי". באותו הרגע החליטו ההורים שהילדה הקטנה שלהם תקבל את כל הסיכויים להשתקם.

"הבאנו לה פיזיוטרפיסט פרטי שהגיע לעבוד איתה בבית החולים, למרות העובדה שהיא הייתה מחוסרת הכרה", מספרת נחמה. "איך שהוא התחיל לטפל בה, הוא אמר ששחר תתעורר, שהוא מרגיש את התגובות שלה לתנועות. כשאמרנו את זה לרופאים, הנוירוכירורגית התקשרה אליי ואסרה עלינו להביא אותו שוב, בטענה שהוא נוטע בנו תקוות שווא".

שחר גרינשפן לפני התאונה. "מרוב מאמץ לגעת בכלבה, התחילה לזוז"

אז, נזכרת האחות יעל, החליטה המשפחה להתייחס לתחזיות הסקפטיות של הרופאים בעירבון מוגבל. "כשה'רפלקסים' כביכול התחילו לחזור, החלטנו שאנחנו נלחמים על שיקומה של שחר, ולא לוקחים יותר את מוצא פיו של הממסד הרפואי כתורה מסיני", היא אומרת. המשפחה החלה לחפש מסגרת שבה תוכל שחר להמשיך את תהליך השיקום, אך גם במאמציה אלה נתקלה בקשיים.

"חיפשנו מקום שיקבל אותה, ורצינו להעביר אותה לבית לוינשטיין, אבל שם קבעו שאי אפשר לשקם את שחר, ולכן סירבו לקלוט אותה", מספרים בני המשפחה. אז הם שמעו על המרכז הרפואי "רעות", הגדול במוסדות עמותת "רעות" שמעניקה שירות לקשישים, נזקקים וחולים במחלות כרוניות. במרכז הרפואי יש 300 מיטות אישפוז, וייעודו המרכזי הוא לענות על הצרכים המתפתחים של הקהילה בתחום הרפואי הפוסט-אקוטי ועל הצורך באשפוז ושיקום ארוך טווח. ב-5 בינואר הועבר לשם שחר, והתקבלה בידיים פתוחות. כבר בערב הראשון שלה במקום, היא פקחה את עיניה.

לחזור לשניידר, על הרגליים

"היום אני מודה לבית לוינשטיין על שלא קיבלו את שחר", אומרת נחמה בהתרגשות. "ב'רעות' היא קיבלה טיפול מעולה מכל צוות הרופאים, האחיות ועובדי הסיעוד. כל אחד התייחס אליה כאילו היא הילדה שלו". בחודשים שעברו מאז מצבה של שחר הלך והשתפר, והיום כשמדברים אליה היא מביטה בעיני הדובר, מתקשרת עם הסביבה בעזרת מצמוצים, ואפילו מזיזה את רגל ימין ואת יד ימין. כשמבקשים ממנה לנופף לשלום, ידה נעה באיטיות כלפי מעלה, ושתי אצבעות דקות מתקפלות לתוכה.

מנהל המרכז הרפואי "רעות", ד"ר נסים אוחנה, מסביר שהוא והצוות ב"רעות" מאמינים שאסור לחסוך מאמצים בכל הקשור לשיקום גם בעזרת טיפול בתחומים ה"רכים" כגון: גירוי פעילות מוחית באמצעות בעלי חיים, גינון טיפולי, טיפול במוסיקה וטיפול באמצעות פסיכודרמה. "האתגר כאן גדול", הוא אומר, "כי יש צורך להציב יעדים שנמצאים בקצה גבול היכולת, לשאוף אליהם, ולעבוד קשה כדי להשיג אותם. התחום הרגשי והפסיכולוגי והגיבוי החברתי והסביבתי, הם גורמים משמעותיים בשיפור גופני. גוף ונפש פועלים בכפיפה אחת, וכשהמטופל חווה, באופן מודע או אפילו תת-מודע, תמיכה מהצוות המטפל, מהמשפחה ומהסביבה, תהליך השיקום מועצם".

ב"רעות" הגיעה שחר למצב שבו היא מסוגלת לאכול מזון רך ולבלוע בכוחות עצמה, ואביה מספר כי כעת עובדים איתה על לעיסה ודיבור. את פריצות הדרך המשמעותיות ביותר בשיקום עד כה עשתה שחר במפגשי תרפיה עם בעלי חיים. "התגובות הראשונות שלה, כולל המצמוץ, היו שם", אומרת נחמה. "שיר, התרפיסטית שלה, אמרה לי שהיא מרגישה תגובה באצבעות

יד ימין, ומשם הדרך נסללה גם לתזוזה מחודשת שלה. מרוב מאמצים לגעת בכלבה או לתת לה אוכל, היא התחילה לזוז".

השבוע משתחררת שחר הביתה, כדי לחגוג עם אביה, אמה ושתי אחיותיה, נטע ויעל, את יום הולדתה, שנה אחרי שאיש לא נתן לה סיכוי. "יותר מכל, אנחנו מחכים ליום שבו נחזור לבית החולים שניידר עם שחר עומדת על הרגליים כדי לבקר את הרופאים", אומרת יעל.

היום מציינים במשפחתה שנה בדיוק ליום שבו אמורה הייתה לחגוג את הבת-מצווה. 12 חודשים אחרי ליל האישונים, ישראל גרינשפן מרשה לעצמו לחלום עוד חלום אחד קטן: "אני רוצה להוציא את הבגדים החגיגיים מהארון, ולחגוג לה בת-מצווה כמו שצריך. גם אם היא תהיה קצת יותר מבוגרת מהמקובל".