חדל קשקשת ברשת

אם חזרתם אמש (ג') מחופשה של חמש שנים במאדים, "שגעון הפייסבוק" של דני ענבר היה הסרט הנכון לעדכן אתכם בנעשה באינטרנט בכלל, וברשתות חברתיות בפרט. אם, לעומת זאת, ביליתם את הזמן הזה על פני הכוכב הכחול והנאה שלנו, עדיף היה לשרוף שעה בגידול קישואי-מחמד בפארמוויל.

פייסבוק. אז מה בדיוק חדש בסיפור הזה? (עיצוב: ניצן סדן)

"שגעון הפייסבוק" התיימר לפצח את חידת החיבה העצומה שיותר מחצי מיליארד בני אדם רוחשים לפלטפורמה המוצלחת מכולן, לעת עתה. זוהי שאלה גדולה שטובי הסוציולוגים והפסיכולוגים בעולם מתחבטים בה,

ברצינות שדני ענבר ודאי אינו מסוגל לגייס למפעלות הדוקו שלו, שמצטיינים באיכות אחידה של מערוך: לא משנה מה הנושא, תסמכו עליו שהוא ירדד אותו עד דק.

לשבים מהמאדים, איפוא: הידעתם כי בפייסבוק אפשר למצוא דייטים? והידעתם כי יש קבוצות תמיכה לחולות סרטן? נורא מרגש, לא? ובכן, כן - אם החופשה החוץ-כוכבית שלכם התארכה לעשור ויותר, כי אפשרויות המפגש הרומנטי באינטרנט היו קיימות הרבה לפני שמארק צוקרברג ניכס לעצמו כמה רעיונות של החברים שלו, ואפשרויות התמיכה ההדדית עתיקות כימי ה-BBS, הפורומים המקוונים הראשונים שאפשרו למשתמשים לקרוא את כל ההודעות של כל המשתתפים בו, עוד לפני שהמחשב ידע בכלל מהן תמונות ומה עושים איתן.

ורק בסרט של ענבר, נבחרו דווקא הפונקציות העתיקות הללו לקשט את התופעה. הן לא מסבירות אותה. בעצם, דבר מכל הדברים שראיתם ב"שגעון הפייסבוק" לא מסביר את שגעון הפייסבוק.

הצטרפו לקבוצה: גם אני שונא סרטי דוקו רדודים

אולי האשם הוא המבנה: נדמה היה שהסרט מבקש לסמן "וי" על הכותרות הכי רווחות והכי פופוליסטיות הנוהגות בדיון הציבורי אודות התופעה, מבלי להתאמץ יותר מדי. כך, מצאנו בו מנהלת בית ספר שמזהירה הורים מפני אפשרות של תיוג תלמידים ברשת, אבל לא נפגעים של תיוג שכזה; והנה חייט שמנסה לקדם את עסקיו בעמוד הפייסבוק שלו, ממש מגניב בהתחשב בעובדה שהוא לא מבחין בין לינק ללייק ומספק אפקט קומי, אבל לא מישהו רציני שיבהיר אם יש כאן שינוי בתפיסת הפרסום או לא.

ארד. פתיחות מינית קיצונית בפייסבוק, מה אתם יודעים (צילום: ערוץ 2)

שמענו אזהרות מעורפלות על בעיות של פרטיות וכריית מידע, אבל אלה נגמרו פחות או יותר בהכרזה חסרת הכיסוי שכולנו נתינים של צוקרברג, ללא פירוט שחלילה יעיק על הצופים או יעצבן אותם. אפילו האפשרויות האפלות במיוחד הוצנעו. קבוצות שנאה, למשל: ענבר דיווח על זו שהקימו אוהדי קבוצת כדורגל נגדו, בשל יחסו לקבוצתם בערוץ הספורט. זה מה שיש לספר ברשת שרוחשת קבוצות שנאה מכחישות שואה, מבזות איסלאם ומקדמות הומופוביה?

ובאמת שלא צריך תחקיר מעמיק מדי כדי להציג את קארין ארד כשליחתנו המיוחדת לענייני פתיחות מינית קיצונית, ולא צריך דמיוון מפותח כדי להבין מדוע ספי שקד, פרסומאי, יכול רק להרוויח מן העובדה שיש לו 5,000 חברים.

השאלות המעניינות ממש, כרגיל, אפילו לא הגיעו לתסריט.

האם פייסבוק מעודד את צרכניו ליצור לעצמם אישיות אינטרנטית משופצת? האם כל המיליונים הרבים הללו הם אנשים שהצורך שלהם באהבה כה עצום, עד כי הם מוכנים לקבל אותה מזרים גמורים? כיד תופסים בני הדור שנולד עם הפייסבוק את היחסים החברתיים שלהם, לעומת הדור הקודם? מה לכל הרוחות עושה החברה ששוויה כחמישים מיליארד דולר עם המידע שלנו, למי היא מוכרת אותו ועד כמה היא באמת שולטת בו ובנו? ומתי מישהו יעשה סרט דוקומנטרי ראוי מכל זה?