ללמוד מהחג: איזהו גיבור?

סיפורו של חג החנוכה נשתמר בספרות המקורית של ימי המקבים בשתי גרסאות עיקריות, בשני ספרים (מקבים א' ומקבים ב') שנכתבו על-ידי סופרים שונים, במקומות שונים, אך באותה תקופה.

מקבים א' נכתב במקורו בעברית, ומקריאת הספר עולה שהוא מקיף את התקופה שבין גזירות אנטיוכוס (167 לפנה"ס) ועד רצח שמעון (134 לפנה"ס). הדגש בספר הוא על ההיסטוריה הצבאית של המקבים, והוא

נכתב מתוך הזדהות עמוקה עם המרד ונושאיו. זוהי בעצם הגרסה הישראלית למרד המקבים.

מקבים ב' הוא ספר גלותי שנכתב על ידי יאסון איש קיריני, ועניינו העיקרי הוא במצבה הדתי של האומה בימי מרד המקבים. הוא נכתב כדי לבסס את חגיגת יום ניקנור בי"ג באדר.

חגיגת החנוכה שונה בשני ספרים אלו בהתאם למספר ולתרבותו: ספר מקבים א' (פרק ד') מתאר כיצד עלה יהודה המכבי עם מחנהו לירושלים לאחר הניצחון בקרב בית צור. הוא סגר את החקרה, טיהר את המקדש וחידש את העבודה בו. חגיגות חידוש העבודה וטיהור המקדש נמשכו שמונה ימים, ועם סיום החגיגות נקבע לחזור ולחגוג בכל שנה ושנה.

מקבים א', המתאר בראשיתו תנועה של נאמני תורה שמרדו בשמה נגד השלטון הסלווקי, הופך במהרה לסיפורם של בוני מדינה שהתקיימו בהם דברי משה רבנו: "ורם לבבך ושכחת את ה'... ואמרת בלבבך כֹחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה". שֵם ה' הולך ונעלם מן הספר הזה, ויחד עמו נעלמות גם התפילות והאמונה בהשגחה האלוהית. קל להבין מדוע מנהיגי הדת היהודית דאז, הן הפרושים והן כת מדבר יהודה, מצאו את עצמם באופוזיציה.

הספר הרוחני

אופיים של ספר מקבים א' ושל המדינה היהודית שהוא מייצג, מתברר היטב בהשוואה לספר מקבים ב'. ספר זה מזכיר את ה' תדיר, והוא רווי בנסים, במלאכים ובהשגחה פרטית; יש בו דבקות ב"יהדות", תפילות רבות, וכבוד רב למתים על קידוש ה', שכן דמם הצועק מן האדמה הוא המכפר על העוונות והמסביר מדוע אִיפשר ה' ליהודה המקבי לנצח במלחמותיו.

מה שאין בעולמו של מחבר מקבים ב', כמובן, הוא מדינה יהודית. חגיגת החנוכה מופיעה כמובן גם במקבים ב' אלא ששם נעוצה סיבת החגיגה בהקשר של חג הסוכות: בשל ביטול החג בימי הקרבות של יהודה, חגגו את שמונת ימי החג בזמן שנחו מאויביהם – כ"ה בכסלו. החג נקרא "סוכות בחודש כסלו", ומקשטים בו במקלות ובתמרים (מקבים ב, פרק י).

כידוע, חז"ל מיעטו מאד להזכיר את מלחמות המקבים. אין כמעט רמז במשנה לחנוכה ואין שום רמז לעצמאות המדינית. יש הטוענים שנעשה כאן ניסיון להעלים את נס המרד של המדינה החשמונאית. ישנה גרסה האומרת שישנה מגמה מודעת לדכא את זיכרון המרד.

יש האומרים שבתקופת חיבור המשנה, לאחר מרד בר-כוכבא, היה ניסיון לפייס את האימפריה הרומית. מה היתה הדרך לפיוס? לכתוב מחדש את דברי ימי היהודים: אנו כלל לא עם מורד. אנו לא עם שוחר חירות מדינית. אנחנו שונאים מלחמות. תחת אווירה זו "מעלים" ר' יהודה הנשיא, עורך המשנה, את המרד.

היכן כן מסופר על החג? בתלמוד הבבלי. שם שואלים: "מהו חנוכה? על שום מה מדליקים שמונה נרות?" ועונים: "על נס פך השמן" (שבת, כא ע"ב). שם, בתלמוד, שנכתב בעומק החשֵכה של גלות בבל, מתגלה סיפור פך השמן. זהו הסיפור המוכר והבולט מבין סיפורי החג. הסיפור על כד של שמן טהור שהיה אמור להספיק ליום הדלקה אחד, ובהיעדר שמן אחר נעשה לחשמונאים נס והשמן שבכד הספיק לשמונה ימים.

רק עם שיבת ציון של התנועה הציונית חזרה התודעה הלאומית לסַפֵּר מחדש את סיפורם של החשמונאים. הציונים התחילו לשיר את שירי הקרבות על גבורת המקבים: "נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו". ביאליק חיבר מספר שירים על גבורת המקבים בהשוואה לדורו שלו: "דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה". הנסים והנפלאות הפכו להיות: "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים (המקבים)".

הרחוב הדתי המשיך לטפח ולספר את סיפור הנס, והרחוב הציוני טיפח את הגבורה הארצית, גבורת הלוחמים והמורדים. מחלוקת חבויה זו משקפת את המחלוקת העמוקה על מה שמים את הדגש. למי מגיע הקרדיט - לה', או למקבים? מה חשוב, הניצחון בקרב או נס פך השמן?

איזהו גיבור?

לאורך מאות שנות גלות לא יכלו היהודים להעמיד את גבורת הקרב שלהם במבחן. את הזכות לקום ולהילחם נטלו מהם בכל תפוצות הגולה, אולם איש לא יכול היה לקחת מהם את הגבורה האצורה בלבבות: אותה גבורה של שמירה על צלם האלוהים שבאדם בכל תנאי ובכל מצב. לאורך הדורות ידע העם היהודי הרבה שעבודים וגזרות. אבל עם סיפורי הזוועה כרוכים גם תיאורים מופלאים של יהודים שלחמו על שמירת צלם אלוהים שבהם.

מאז ימים שחורים אלו, המלאים בסיפורי הוד גבורה, זכינו לעלות לארץ ולהקים את הבית לעם היהודי, שבו ניתנה לנו האפשרות להגן על חיינו גם בגבורת הגוף ולא רק בגבורת הרוח. חלק מאנשי הרוח של התנועה הציונית ניסו להעתיק את מושגי הגבורה מן העולם של תרבויות העמים ולבנות על פיהם את הדגם של היהודי החדש: יהודי חזק, כוחני, שרירי, אינו מפחד משום איום בעולם. לעתים הייתה זו התנועה הקיבוצית, שטיפחה את דמות האיכר השרירי,

לעתים היו אלו אנשי הצבא, שנראו בעינינו כחיילי דוד המלך המסתערים על גלית. החינוך התבסס למן הגיל הרך על גבורת האדם והחברה ללא צורך להישען על נסי שמים.

אלא שעם הגבורה הפיזית הזו התערער משהו מהגבורה האצורה בלבבות, זו הנשענת על הוראת המשנה הקובעת ש"איזהו גבור – הכובש את יצרו". פתאום אנו מוצאים את עצמנו מובכים עם אנשים גיבורים, שמסוגלים להנהיג אומה שלמה בקרבות ומוצאים עצמם מובסים בקרב על יצרם. הרוח של יוסף, העומד מול אשת פוטיפר ורואה את דמות דיוקנו של אביו נשמטה מהגיבורים הללו.

כמדינה יהודית לא נוכל להסתפק ביהדות של שרירים. אנו רוצים לראות את שדרת הפיקוד שלנו מובילה את העם לקדמת הבמה המוסרית: "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'".