נתתם לו ריטלין? הפרעת הקשב לא נעלמה

לא תרופת פלא

טור זה לא נועד להביע דעה בסוגיית הריטלין-כן-או-לא, אלא לדבר על מה שמעבר לתרופה: על בורות מתמיהה של חלק מן המורים בכל הנוגע לתלמידיהם לקויי הקשב והריכוז. על כך שהוראת תלמידים כאלה אינה מהווה נושא שמורים חייבים, פשוט חייבים ללמוד אותו, כדי לסייע לתלמידים שלהם לחוות חוויה חדשה ומתקנת למה שהיה לפני התרופה, ולרוב מה שהיה מתמצה ברצף מתמשך של תסכולים.

ריטלין אינו תרופת פלא שמוחקת את אישיותו, זיכרונו, רצונותיו וחוויותיו של אדם, צעיר ככל שיהיה. היא אכן מאפשרת לו להתרכז במשימות שבית הספר וגם חיי החברה שלו מציבים בפניו – אבל לרוב הילדים שנוטלים את התרופה מגיעים אליה אחרי זמן ממושך שבו פיתחו אסטרטגיות הישרדות, הרגלי למידה ומניירות שלעתים יתקשו להיפטר מהן ללא עזרה של מוריהם.

"תושיבו אותו קרוב אליכם, קרוב ככל שאפשר", ביקשה אם אחת, שכינסה את כל המורים של בנה לשיחה בה התחוור לה להוותה כי הללו סבורים שזהו, נגמרו הבעיות, עשרה מיליגרם בבוקר והילד כמו חדש. היא סיפרה לי בכאב על חוסר הידע המפליא, על הציפיה ש"עכשיו הכל יהיה בסדר", על מסלול האכזבה שהיה צפוי לבנה אלמלא התעקשה לגרום למוריו להבין מה מתרחש במוחו של הילד, עם התרופה ובלעדיה.

"תשמרו על קשר עין רציף איתו", ביקשה. ילדים שהתקשו בעבר להתרכז מפתחים גם הרגל שלא להקשיב ולרוב יגיבו טוב יותר לגירוי ויזואלי מאשר לגירוי שמיעתי. גם ילדים שלא חוו את ההפרעה אינם מקשיבים בקלות יתרה לרצף ארוך של מלל מבלי שנקטע להם את הרצף בתזכורות ותשדורות לחללית בה הם מרחפים כרגע: כל הורה מכיר את התופעה, את העיניים המזדגגות של הצאצא באמצע שיחה חשובה, את הצורך לאחוז בעדינות בסנטרו המופנה כבר למקום אחר ולעניינים שבעיניו תובעים כרגע את מלוא תשומת ליבו.

לא מצליח להקשיב

לילדים עם בעיה רצינית יותר בקשב וריכוז, אי-ההקשבה הוא לפעמים תולדה של נבואה שמגשימה את עצמה: מיליון פעם אמרו לו להקשיב. לא הצליח לו. לפיכך הרצון להקשיב – להבדיל מן היכולת – נשחק עד דק: ריטלין לא יחזיר את הרצון הזה. מורה שמדי פעם יבחין בתנועתיות מרובה של תלמיד ומדי פעם פשוט ייגע לו בכתף כדי להחזירו מן הטיול בחללית, דווקא יסייע למקד אותו. כך המשיכה האם הזאת וסיפרה למורים של בנה ואחר כך סיפרה לי כמה התפלאו שפעולות כה פשוטות אכן השיבו את בנה מן החלל החיצון של מחשבותיו הישר למחברת שלפניו ועוד בנחיתה רכה וללא כאבים.

"והכי חשוב: תבנו יחד עם הילד תוכנית הדרגתית להצלחה", ביקשה לבסוף. ההדרגתיות נחוצה במיוחד כאשר חווית הלימודים המתסכלת ארוכה מאוד ובמקרים רבים היא אכן כזו. עד להבנה שיש בעיה ועד למציאת שמה הנכון של הבעיה יכולים לחלוף חודשים ואפילו שנים, בהם בית הספר היה עבור הילד לסיוט מתמשך. עשרה מיליגרם או יותר של כדור קטן ולבנבן לא יובילו את התלמיד הזה ל–100 במבחן בחשבון, הראשון שהצליח לסיים בכוחות עצמו. אבל אוסף של הצלחות קטנות, הכרה מתמדת בהתקדמות של הילד לעומת מצבו לפני נטילת התרופה והמון אמונה ביכולותיו להתמיד ולהשתפר – זה דווקא יכול לעזור.

היא הרשתה לעצמה לכנס את מוריו מפני שגם היא מורה, בבית ספר אחר. הם האזינו לה ברוב קשב בכבוד השמור לעמיתים, בלי שובל החשדנות הקל שמדובר באם התובעת יותר תשומת לב לבנה מפני שככה זה, אמהוּת. והיא חזרה מן הכינוס הזה דווקא בתחושת תסכול עמוקה. לא כסניגורית הפרטית של בנה: היה ברור לה שהיא הצליחה להבהיר למורים כיצד עליהם לנהוג בילד. "תארי לעצמך הורה שלא יכול לגייס את עצמו לשיחה כזאת והורים שבאמת אין להם מושג מה קורה ביום אחרי הריטלין", אמרה לי. "ועכשיו, תכפילי את זה באלפי ילדים שימשיכו ללכת לאיבוד בבית הספר, גם עם התרופה".