הרכב הטלאים

כמו שנוכחנו שוב לדעת באוגוסט האחרון, כשנבחרת ישראל השתתפה במוקדמות אליפות אירופה, לשחקן הישראלי אין מאפיין אחיד: הוא לא אתלטי כמו הצרפתי, לא פיזי כמו היווני, לא אגרסיבי כמו הספרדי או פייטר כמו הארגנטינאי, לא מוכשר כמו הסרבי ולא קלע כמו הליטאי. אולי דווקא העובדה שהוא לא נכנס לשבלונה כלשהי עוזרת לישראלי לצוף ולשרוד, אבל בהשוואה לאחרים הוא קצת מכל דבר. בארצות הברית - עם שמות כמו לברון ג'יימס, קובי בראיינט, ולאט לאט גם קווין דוראנט - זה לא ממש בעייתי. אבל אצלנו? לאחד יש ריבאונד ואין קליעה, אחר שומר אבל לא מוסר, שלישי רואה משחק נהדר אבל איטי מדי, ולרביעי יש פוטנציאל נהדר אבל הוא סתם עצלן.

בקיצור, ניסיתי להרכיב מכף רגל ועד ראש את השחקן המושלם שבאמת חסר לליגה שלנו, ושיהיה עשוי כולו משחקנים ישראלים שמשחקים כרגע בארץ - כלומר בלי לגיונרים או מתאזרחים - ואני מאמין שהצלחתי במה שכתבים פוליטיים מכנים "מעשה המרכבה". הנה, תראו אותו.

ההגנה של אורי קוקיה

אין יום רע בהגנה, זאת הנחה ידועה אחת; הגנה מתחילה בראש ולא ברגליים, זאת הנחה שנייה. אני מסכים עם שתיהן, ומוסיף שלישית: שחקני הגנה טובים הם בדרך כלל אלה שלא חשים צורך לקלוע רק כדי להצדיק את הנוכחות שלהם על המגרש. אורי קוקיה למשל נראה כל כך לא מוטרד מצבירת נקודות אישיות, שלפעמים נדמה שהוא בכלל לא מבין מה קורה על המגרש. אבל עם ההבעה ההמומה־עמומה הקבועה שלו, האיש עושה דברים שאחרים כבר מזמן לא.

קוקיה ממרפק בריונים בלי לחשוש מתגובה, רודף בירידה להגנה אחרי גארדים מהירים ממנו בהרבה ולפעמים גם גונב להם כדור, מוצא מסדרונות פנויים בדרך לריבאונד ומתסכל גבוהים ממנו. ובוקס־אאוט אצלו זה בוקס־אאוט: הוא מסוגל ורוצה לשים גוף בסגירה לריבאונד גם אחרי חילוף, ולא מוותר אוטומטית לטובת עבירה טיפשית.

לליאור אליהו ולאלישי כדיר קושרים כתרים לגבי תנועה בלי כדור בהתקפה; אני חושד שאורי קוקיה, האיש שעושה אותו דבר בצד השני של המגרש, הוא גאון הגנתי. מהעקומים האלה, אבל גאון.

צילום: אלי אלגרט

הלב של שמוליק ברנר

נדב הנפלד אמר במעמד הפרישה שלו שגם אם לפעמים היה נדמה שלא, הוא ראה והרגיש הכל. והאמת, רוב הזמן אכן היה קשה להבחין בזה מבחוץ: הנפלד אולי נשא בקרבו את הלב הרחב והגדול ביותר במכבי תל אביב, אבל במקרה שלו היה קל יותר לראות את גלגלי המוח בפעולה מאשר את הלב פועם.

לב - או בתרגום לספורטיבית מדוברת, נשמה - הוא לטעמי מסוג הדברים שצריכים להיראות ולהיות מוחצנים. ומה ששמוליק ברנר עשה בעונה שעברה בנתניה לא יצא לי לראות שנים, אולי מאז ימי עמי נאווי. שחקן שמשרת את האחרים, ממש ככה. לכאורה מדובר בביטול עצמי; מעשית, ברנר הוא בחור מספיק אינטליגנטי להבין שרק בדרך הזאת, שתוביל למיצוי יכולתם של המוכשרים ממנו, הוא יכול להוציא את המקסימום גם מעצמו ומהקבוצה כולה. אז הוא הדביק וחיבר, הלחים וליכד, צלל לתוך הפרקט ועף לתוך השלטים. זה לא שינה את העובדה שהוא שחקן מוגבל מהרבה בחינות, אבל זה כן הפך אותו לאחד שהקבוצה לא יכולה בלעדיו.

המבט של ארז כץ

שחקן חייב להיות מסוגל להיצמד למטרה וליישם דגשים. את שתי התכונות האלה, יחד עם הניסיון הנדרש, כץ מביא איתו לכל מקום. האיש הוא גארד פיזי ובעיקר לא פראייר, שמסוגל לקחת כמשימת שמירה כמעט כל שחקן זר - כולל כאלה שגבוהים ממנו בראש - ולהעביר אותו מסלול ייסורים.

הוא לא שחקן חזק, אתלטי או מהיר במיוחד, אבל כץ מבין מניסיון ארוך של שפשוף סוליות על הפרקט מה צריך לעשות כדי להפריע ליריב: להיות לו מול העיניים כל הזמן ולא לסגת אפילו לשנייה. לא להראות סימני חולשה או ויתור. להקפיד על התנגשויות קלות ולא מקריות. טראש־טוק זה משחק ילדים; לכדורסלן הישראלי המושלם צריך להיות מבט של קילר, לא דיבור של בהמה. 

צילום: אלי אלגרט 

הריבאונד של עידו קוז'יקרו

בשלוש העונות האחרונות הוריד עידו קוז'יקרו יותר משלושה כדורים חוזרים בהתקפה למשחק, ולא רק כי הוא חזק כמו קיר ועבה כמו מקרר: הוא פשוט מהשחקנים האלה שיודעים איפה לעמוד וממגנטים את הכדור אליהם. אבל שיהיה ברור, ריבאונד ברמה הזאת הוא לא רק עניין של חוש טבעי; מדובר בתכונה שנרכשת עם השנים והניסיון. לראיה, הכדורים החוזרים שמשיג קוז'יקרו מגיעים לא פעם מהחטאות של עצמו: כבר בזמן שחרור הכדור מהיד הוא מבין שהחטיא, ועוד לפני שאחרים מבינים מה קורה הוא ניצב בנקודה הנכונה כדי לקלוט את הריבאונד.

צילום: חגי אהרון 

הרגליים של יוגב אוחיון

חזקות, שריריות, קפיציות, נעות מהר בצעדי רדיפה, מקצרות את הזמן של מעבר המגרש, מביאות אותו ראשון לכל מקום והופכות אותו לאחד החוטפים הטובים בליגה מדי עונה. אוחיון שומר טוב, יכול להפעיל לחץ בהגנה, ובכלל - רכז שמרביץ דאנקים צריך זוג גזעים להישען עליהם. מה שכן, הייתי רוצה לקבל אותן קצת יותר ארוכות; הרי השחקן המושלם שלנו ינוע סביב 2.03 מ' נניח, ולא 1.89 מ' כמו אוחיון. גם הרגליים של רביב לימונד הן אופציה כאן, אולי אפילו עדיפה, אבל הוא עזב את הליגה לטובת ספרד. ואתם יודעים איך זה: אי אפשר להשתמש בחלקי חילוף שאין במלאי.

הידיים של ליאור אליהו

חלק מהגדולה ההתקפית של אליהו נובע מהטאץ' הנהדר שחבוי בין עשר האצבעות שלו, וחלק אחר קשור לכך שיש לו מה שפרשני כדורסל קוראים "ידיים טובות": זרוק לו כדור, לא ממש משנה לאיזה גובה ובאיזו זווית, והוא כבר יתפוס אותו. מעבר לזה, האיש הוא חתיכת הושט היד וגע בם. הזרועות של אליהו ארוכות מאוד, ובזכות אורכן הוא מצליח להתחמק מניסיונות חסימה של גבוהים ממנו. עכשיו, זרועות ארוכות הן מפתח להצלחה גם בהגנה - חסימות למשל - ושם, כידוע, אליהו מנצל אותן פחות. בואו נקווה שזה עוד יבוא.

צילום: אלי אלגרט

הידית של דגן יבזורי

כל זרוע מסתיימת בידית, וזאת של ליאור אליהו אפילו לא מועמדת לבחירה. אצל יבזורי לעומת זאת אין בעיה של טווח, של ביטחון עצמי או של אגו. הוא חושב ובצדק שגם אחרי ארבע החטאות רצופות - לא שזה קורה לעיתים תכופות, כן? - הזריקה הבאה תיכנס. בו בזמן הוא לא כופה את עצמו על המשחק כמו שעושה לא פעם דייויד בלו־לשעבר־תנטל. וזה מרשים, כי האיש הוא קלע לא פחות טבעי ממר בלו: יש לו זריקה שגורמת למקצוענים לשאול איך זה שלא משכו את הבחור לליגת העל כבר בגיל 18.

יבזורי מזכיר את הקלעים של פעם. כדי להשלים את התמונה הוא בא מההתיישבות העובדת - בדיוק כמו חנן קרן, אור גורן וארז חזן. איפה הם השחקנים ההם, עם הצ'אקה והסרפן.

הערנות של דריק שארפ

אף אחד באירופה - אוקיי, אז אף אחד חוץ משאראס - לא מזהה מהר יותר משארפ מתי הגארד שלפניו הוא ילד שאפשר ללחוץ עליו עם הגוף או עם הפה, ומתי השומר שלו מאחר לרדת להגנה. אף אחד גם לא קולט מהר ממנו מתי השופט פראייר שמחלק שריקות חינם, מתי אפשר למלא שחקן מרכזי בשתי עבירות זריזות, ומתי צריך לקשור נעליים או לנקות את הפרקט כדי להטריף את היריב - עיין ערך משחק חמש בפלייאוף מול בני השרון בעונה שעברה, שבו ישב על הפרקט במשך שעה בעוד פי.ג'יי טאקר מחכה לזריקות העונשין שלו ומתחרפן. אף אחד גם לא שינה כל כך הרבה משחקים, בטח לא בשלב בקריירה שבו אתה מקוטלג כשחקן אימונים וכאחראי לקליטת זרים חדשים. שארפ לא איבד בשום שלב את החדות והערנות, וכשקוראים לו בעת מצוקה הוא נכון תמיד. ככה אני רוצה את השחקן המושלם שלי.

המסירה של מאיר טפירו

מכיוון שגור שלף, עדי גורדון, גיא גודס ונדב הנפלד כבר פרשו, הייתי שולף את החתיכה הזאת מטפירו. יש לו את כל התכונות הדרושות כדי לראות מהלך אחד קדימה: הוא מספיק גבוה להביט מעבר לכתפי השומר שלו, הוא לא מהיר ונחפז מדי במסירה, ואם הוא מאבד כדור זה קורה יותר בגלל אי הבנה עם השחקן שלצידו מאשר בגלל השמירה עליו.

טפירו ניחן ביכולת למסור תוך כדי תנועה הן פנימה והן החוצה, תוך כדי ניתור ותוך כדי חדירה לסל, והוא טוב גם בהעברת כדור מדויק על פני מגרש שלם. את כל זה הוא עושה בעזרת ידיים של טייח, או ככה נדמה. גם היום, בחלק היורד של הקריירה, מדובר במעבד הנתונים הכי טוב שיש לנו בספורט הזה.

התשוקה של גיא פניני

גיא פניני הוא מבעיר מדורות. "אני בוער מגאווה", אמר פעם רותם ארליך אחרי ניצחון גדול, אבל פניני לא צריך ניצחון גדול כדי לבעור. מוט ההילוכים שלו מכוון תמידית על דרייב. אין ניוטרל ואין רוורס (ולעומת זאת יש אובר־דרייב, אבל עם השנים נדמה שהוא יותר בשליטה ופחות בשגעת). לא פלא שהמצלמות קולטות אותו מדרבן את הקהל כמעט בכל משחק בית; כדורסל ותשוקה הם מושגים שהולכים מבחינתו ביחד, והבעירה צריכה להיות סובב־היכל־נוקיה ולא רק נקודתית על הפרקט.

יותר מהקליעה לשלוש או הטראש־טוק והכניסה מתחת לעורם של שחקני יריב, התשוקה של פניני למשחק היא שעושה אותו לכל כך טוב. היא אולי נבנתה באיטיות מסוימת, אבל היום היא בדיוק האש שאתה רוצה לראות אצל כל סיירת ספורטיבית.

הסטייל של יובל נעימי

ליאור אליהו פיתח סגנון זריקה של נער כדורים: הוא יותר מיידה אותם לטניסאי בלתי נראה מאשר זורק אותם לסל. בהפוך על הפוך הפכה תנועת הזריקה שלו לאחת הייחודיות והמוצלחות שקיימות כיום באירופה, אבל אול־אין־אול, יובל נעימי מציג היום את הסגנון הכי מקפיץ בארץ: הקליל, המרקד, הלהטוטני והלא מאומץ, זה שמזכיר כל כך את הסטייל של עודד קטש בזמנו.

זריזות היא עוד תכונה שהייתי לוקח מנעימי לטובת השחקן הישראלי המושלם. יכול להיות שמורן רוט (1.82 מ') זריז ממנו, אבל בואו נגיד את זה ככה: יחסית לגובה שלו (1.88) נעימי מפיק מעצמו זריזות שאופיינית לשחקנים של מתחת ל־1.80. למעשה, החמקמקות שלו מטעה וגורמת להאמין שהוא נמוך ממה שהוא באמת. מזכיר קצת את רפאל נדאל, שהזריזות שלו על המגרש נותנת תחושה שהוא נמוך מרוג'ר פדרר.

החן של אלישי כדיר

כן, חן. ולכדיר יש כמויות מזה. הוא חייכן וחביב, אבל לא על זה אנחנו מדברים פה: האיש קליל בתנועה, בהתנהלות, ביכולת לקלוע הרבה בזמן קצר, בגישה האופטימית, בהפיכת חסרונות מקצועיים - למשל קליעה בינונית והיעדר גובה ביחס לעמדה שלו - ליתרונות ממשיים.

בתוך שנתיים הגיע הבחור הזה מלמטה למעלה. הוא נבחר לשחקן העונה שעברה, והתחיל את העונה הנוכחית במכבי תל אביב. שום דבר אצלו לא אבוד מראש, וגם אם הכוס לא מלאה לגמרי, אז בטוח שלפחות חצי ממנה כן.

צילום: רועי עידן

הלויאליות של אבישי גורדון

אנושי, חמוד וממושמע, אבל גם אסרטיבי ולא יס־מן אוטומטי. מייצג נכונות לעבודה קשה. מחובר לקרקע. לא מבזבז זמן על חלומות להשתלב באירופה, כי יודע שגם אם יתפלק לו צ'אנס כזה הוא יחזור לכאן אחרי חודש. מודע למקומו במערכת, מרוויח את הכסף הנכון בשבילו, שואף להיות תמיד למעלה, לא רוצה להיות חלק מבינוניות. מעביר את כל המסרים למאמנים שלו דרך מבט אחד ומדבר בגובה העיניים. אבישי גורדון הוא לא השחקן הכי גדול בעולם, אפילו לא בגליל, אבל עושה את העבודה מכל מקום במגרש - כולל מהספסל. קפטן כמו שקפטן צריך להיות.

צילום: דודי ועקנין 

ההשקעה של טל בורשטיין

את התכונות שמייצג בורשטיין אפשר לפרוט להרבה קטגוריות, אבל אם לבחור אחת, היא חייבת להיות מוסר עבודה. אני מעדיף אותה על פני "שחקן של מאמן" (בסופו של דבר, הקשר עם פיני גרשון שהביא אותו למכבי תל אביב השתבש אחרי הפציעה), וגם על פני "הגוף המושלם לשחקן" (מושלם או לא, הגוף בגד בו בסופו של עניין). לגבי ההשקעה אין ויכוח: בגיל 18 הקליעה שלו היתה בינונית ומטה, ושומרים נתנו לו מטר חופשי. אחרי שנתיים כבר היה אסור להשאיר אותו לבד, והיום הוא שחקן של 40 אחוז לפחות מחוץ לקשת (50 אחוז בטורניר האחרון של הנבחרת).

גם יניב גרין עובד קשה, אבל בורשטיין לקח את העבודה הסיזיפית למקומות יותר גבוהים ממנו, ושמר על עצמו למעלה בקביעות. הפציעות עיכבו וניטרלו אותו, אבל לא הורידו אותו מהמסלול. ואופי כזה הוא חתיכת פאזל שאי אפשר להחמיץ כשמרכיבים שחקן מושלם.