הח"כים שכחו את חנה סנש
לאחרונה ציינו בכנסת 66 שנים להוצאתה להורג של הצנחנית, שנשלחה מארץ-ישראל לסייע ליהודי הונגריה בשואה. בני משפחתה וחברי קיבוץ שדות-ים הגיעו למשכן, אבל הח"כים - לא
כאשר עמדה חנה סנש בפני כיתת היורים, הציע מפקד המשמר לכסות את עיניה לפני מתן פקודת האש. העדויות מספרות כי הצנחנית האמיצה בת ה-23 מארץ-ישראל , סירבה בגאון ובאומץ. היא רצתה לראות כל תו בפניהם של רוצחיה ההונגרים, משתפי הפעולה עם הנאצים.
לאחרונה התקיימה במליאת הכנסת ישיבה לציון 66 שנים להוצאתה להורג. אילו הייתה סנש נוכחת בישיבה "החגיגית" ייתכן שהייתה מבקשת הפעם, בכל זאת, לאטום את עיניה. כי העלבון והביזיון ב"טקס" היו גדולים. מול אולם מליאה ריק כמעט לחלוטין, בין שתי הצעות חוק משמימות בנושאי מכס והוצאה לפועל, התקיים חזיון הזוי, מכעיס, אך, כנראה, גם מאפיין. יו"ר הכנסת הקריא כמה משפטי שגרה, שאומרים במעמדים כאלה וחברות הכנסת רונית תירוש ואורית נוקד הביאו גם הן כמה משפטים צפויים מתוך דף שהכינו. שלושת הנואמים דיברו ישירות לפרוטוקול ולכיסאות הריקים. בני משפחתה של חנה סנש וחברי קיבוץ שדות-ים שהוזמנו, ישבו הלומים מול המליאה הריקה, כמו לא מאמינים. הם הרי הוזמנו לכנסת ישראל לאירוע שאמור היה - לפחות על פי ההיגיון - לשאת צביון לאומי מכובד.
אכן, המעמד הזה היה מופע של אי כבוד. עדים לו היו לא רק האורחים, ולא רק הכיסאות הריקים הדוממים בכלימתם, אלא גם אלפי הצופים של ערוץ הטלוויזיה 99, המשדר מהמשכן. מחוץ לאולם התווכחו חברי הכנסת על ענייני היומיום בלהט. דומה כי איש מהם לא הבין מה בעצם לא בסדר. המעמד הזה היה דוגמה שאין טובה ממנה לציניות, לאטימות, לניתוק ולחוסר הכבוד לסמלים לאומיים ולערכים שסימלה דמותה של חנה סנש. הוא שיקף היטב את השינוי הקיצוני שעברה מדינת-ישראל בין המגילה (עצמאות) למנגל. מי מחברי הבית שמלין על זילות הכנסת בעיני הציבור - אין לו אלא להלין על סוג כזה של יחס ( אי יחס) לגיבוריו.
עם מתגבש סביב גיבוריו. הוא מתעצב ומתאחד סביב דמויות מופת, שנתנו לכלל את היקר להם. ללא גיבורים אין עמים, כי אין עם מי להזדהות. הטפה לאומית או הסברה לסוגיה, גורמים להתנגדות. לעומת זאת, סיפורים שבמרכזם הגיבור - מביאים לחיקוי מתוך הוקרה עמוקה. כאלו היו דמויותיהם של יהודה המכבי, אלעזר בן יאיר, יוסף טרומפלדור, אלכסנדר זייד, רבקה גובר ( ששניים מבניה נפלו במלחמת העצמאות) עובד לדיז'ינסקי מאיר הר-ציון, יוני נתניהו, אילן ואסף רמון, רועי קליין ועוד. דורות של בני נוער גדלו על סיפורי המופת שלהם, כי כמו שכתב הסופר הבריטי ויליאם ת'אקרי: "האומץ אף פעם לא יוצא מהאופנה".
לוחמת ומשוררת
חנה סנש הייתה מהראשונים בשורה. סיפורה של הקצינה הצעירה, שהייתה גם משוררת נפלאה, ידוע ומעורר התרגשות מתמדת. בימי האפלה של מלחמת העולם השנייה, התנדבה לצנוח עם חבריה בלב אירופה הכבושה על ידי הגרמנים. משימתם הייתה לארגן את האוכלוסייה האזרחית, ובמיוחד את היהודים, לפעילות אנטי גרמנית. חנה סנש שעברה מקרואטיה להונגריה בו נולדה - נלכדה. עמידת הגבורה שלה, התעקשותה שלא לגלות את הצופן של מכשיר הקשר הסודי שלה ומותה הטראגי, הפכו מיתוס ישראלי מרגש.
לדמויות שסימלו את אתוס הגבורה היהודית המתחדשת בארץ היה חלק מרכזי בגיבוש ה"אני" הלאומי. דמויות המופת העניקו לחלוצים את הכוח המוסרי והמעשי. סיפוריהם של גיבורי היישוב התגבשו באיטיות והיכו שורש עמוק בחינוך הנוער והעולים החדשים. המשפט של טרומפלדור, שנכנס לפנתיאון הציוני - " טוב למות בעד ארצנו" - שינה מקצה לקצה את מיתוס הגבורה היהודי המסורתי של מוות על קידוש השם. עכשיו, זו הייתה הנכונות למות על קידוש המולדת. אתוס חדש זה הזין גם את עוצמות הנפש והגאווה של חנה סנש מול מעניה. היא הייתה האישה הלוחמת הראשונה שאימצה אותו.
סיפור ההתנדבות של חנה סנש לא היה בבחינת מובן מאליו, גם במונחי אותם ימים. הנה עובדה היסטורית שלא הרבה ידוע עליה: בשלב מסוים של המלחמה, כאשר נודע סיפורו של גטו ורשה - עוד לפני שהושמד - התכנסו ראשי ה"הגנה" בביתו של אליהו גולומב בתל-אביב. גולומב, שהיה ראש הארגון המחתרתי, הציע לגייס 1,000 צנחנים מתנדבים בארץ-ישראל, לאמן אותם היטב ולהצניח אותם - באמצעות מטוסים בריטיים - מעל ורשה. ההצעה נדונה אך נפסלה. ניתן לשער מדוע. כנראה שהנוכחים הבינו את החוסר הסיכוי הממשי להגיע לפולין ולשנות את המצב בשטח. הם ידעו כי גם אם הבריטים יסכימו ( סיכוי אפסי) והצניחה תתבצע, הרי רובם יהרגו באוויר, או מיד לאחר הנחיתה.
חנה סנש ועוד 36 מתנדבים, שהאמינו שבכל זאת אפשר לעשות משהו, גם כשליח יחיד (" אשרי הגפרור שהצית לבבות") יצאו אל לב המאפליה. שבעה מהם לא חזרו. היישוב בארץ הוקיר את מעשיהם. במיוחד מחא כפיים לדמותה הייחודית ופורצת הדרך של חנה. אחת מאוניות המעפילים נקראה על שמה והאבן של מצבתה בהונגריה הועלתה ארצה והוטמנה באדמת ארץ-ישראל. על רקע זה, כל מה שקרה בכנסת הוא עוד פחות מובן ועוד פחות נסלח.
יוסף ארגמן, היסטוריון צבאי
לפנייה לכתב/ת 
