לו יכול אחרת
רק באלבום המופת "טרנספורמר", שהפיקו דיוויד בואי ומיק רונסון, יצאו שיריו של לו ריד מגבולות הרוקנ'רול הרזה והמהודק, ואולי זה סוד הצלחתו. מולדאבי ממליץ להתעמק בסרט הדוקומנטרי מאחורי הקלאסיקה
הערב (א') ישודר בערוץ 8, במסגרת סדרת "האלבומים הגדולים", סרט תיעודי המוקדש ל"טרנספורמר" המעולה של לו ריד. סרט בן כמעט עשר שנים על אלבום שנוצר לפני כמעט ארבעים שנה, והוא מצוין וחכם וחם ומלא בטעם.
לו ריד מדבר, שר ומנגן בגיטרה אקוסטית הדגמות מקלאסיקות כמו "Walk On The Wild Side" וכמובן "Satellite Of Love" ו-"Perfect Day", ואף מקריא את "Andy's Chest". מלבדו משובצים גם ראיונות עם שני מפיקי האלבום, דיוויד בואי ומיק רונסון המנוח, חלק מהנגנים בו, ומגיבים כמו דייב סטיוארט האקס יוריתמיקס, לני קיי מלהקתה של פטי סמית', מיק רוק שצילם את עטיפת האלבום (ועוד עטיפות חשובות אחרות מהתקופה, לקווין ולאיגי פופ), וגם מבקר הרולינג סטון דיויד פריקי.
מתוך הסרט: איך עשו את "Walk On The Wild Side"
הסרט נפתח בסקירת שנות עבודתו של ריד עם הוולווט אנדרגראונד ואת החיים ב"פקטורי" של נותן החסות ללהקה אנדי וורהול. גם בכדי להציג את הרקע ממנו ריד הגיע ל"טרנספורמר", וגם משום שהטיפוסים שאכלסו את הפאקטורי והחוג של וורהול שימשו השראה ללא מעט שירים באלבום. ריד הגיע ל"טרנספורמר" ב-1972 לאחר אלבום בכורה כסולן שכשל מסחרית ואחרי שחזר מניו יורק ללונג איילנד והחל לעבוד במשרד רואי החשבון של אביו. הוא גם מציין כאן שלפני הכניסה לאולפן עם "טרנספורמר" לא היתה לו להקה קבועה, וייתכן שכל הסיבות הללו סייעו לו לפתיחות בגישה, ולחופש הפעולה הנרחב יחסית ששיחרר לבואי ורונסון. והם עשו לו עבודה מופלאה.
זו היתה ההפקה המלאה הראשונה של בואי לאמנים אחרים. אחריה יבואו כמובן עוד כמה ובמיוחד שיתוף פעולה ארוך השנים עם חברו איגי פופ (שנחנך מיד אחרי "טרנספורמר", כשבואי הפיק גם את יצירת המופת של הסטוג'ז, "עוצמה גולמית"). "טרנספורמר" היה הפעם הראשונה בה נכונותו האצילית של בואי לסייע לאמנים שהשפיעו עליו אבל שהצליחו פחות ממנו, אכן הביאה אותם לקהל גדול מזה אליו הגיעו בעבודות החלוציות שלהם.
ריד. גיטרה-בס-תופים כתמצית הרוקנ'רול (צילומים: Gettyimages)
לטעמי, הגיבור הפחות מדי מוערך של האלבום ובכלל, שגם אחראי להרבה משיאי שנות השבעים של בואי, ושלפחות מקבל נפח הוגן בתעודה הזו, הוא "רונו", מיק רונסון. גיטריסט מזהיר וצנוע ביותר, שפרט לבואי עבד עם שלל מוזיקאים בריטיים ושלמרות המנהיגות המזהירה של הגיטרות שלו נשאר תמיד ביישן וצנוע. רונסון אחראי גם לעיבודי המיתרים באלבום, שריד מגדיר בצדק כ"נהדרים". ובואי סייע בלא מעט הרמוניות קוליות פנטסטיות.
אחד הרגעים המוזיקליים החזקים בסרט מגיע כשנחשפים סולו ערוצי הקולות של בואי בסוף "Satellite Of Love". אלא שבואי את רונסון העניקו לריד, שמצידו מעיד על תחושת חברות ואווירה מצוינת בין השלושה, את מתנת הנגישות, מתנה שכלל לא מדוברת בסרט ושלטעמי היא האחראית העיקרית להפיכת האלבום למצליח ביותר מסחרית בכל הקריירה שלו.
הוא מספר ש"מעולם לא שיערתי שיהיה לי להיט, ובוודאי שלא חשבתי שיהיה זה "Walk On The Wild Side". אבל "טרנספורמר" כולו היה לעבודה הנגישה ביותר של ריד לקהל הרחב, משום שהיה, עיבודית והפקתית, חריג בקו שאפיין את מרבית אלבומיו, כולל המופתיים מביניהם כמו "ניו יורק" או "קסם ואובדן".
ריד, כפי שהעיד רבות במהלך השנים, הוא חסיד גדול של גיטרות-בס-תופים. מאמין בהם כתמצית המזוקקת של הרוקנ'רול, וגאה מאוד בהישגי הסאונד שלו לאורך השנים. מה שעשו בואי ורונסון, ושחזר גם שנה אחר כך באלבומו הבא והנשגב אף הוא של ריד, "ברלין", היה לפתוח את העיבודים למגוון נוסף של כלים, לפסנתרים, כלי נשיפה, כלי מיתר ולהרמוניות קוליות יחסית גדושות.
הולם את רוח הזמן
"ברלין" לא שיחזר את מכירות קודמו, משום שחומרי הגלם שלו היו אפלים וקודרים בהרבה ויחסית ל"טרנספורמר" נטולי אור והומור. וכך "טרנספורמר" נותר עד יחיד בקריירה של ריד למה שיכול לקרות כשהלחנים שלו מקבלים תמיכה גם מחוץ לגבולות הצרים ולכאורה טהורים של שפת הגיטרות החשמליות.
ריד כיום. נעל את המגוון הצלילי ל-30 שנה
בבכורה של הוולווט אנדרגראונד, ומאוחר יותר ב"שירים לדרלה", היה לצידו ג'ון קייל, וברור שריד יצר שירים ואלבומים נהדרים גם על טהרת הגיטרות. אבל את מה שפתח לבואי ורונסון בשיריו, וגם איפשר שנה אחר כך למפיק בוב אזרין ב"ברלין", ריד נעל כמעט לחלוטין בשלושים ומשהו השנים שחלפו מאז.
"טרנספורמר" הפך לאלבום חשוב גם בהקשר התקופתי של הרוק הזוהר, ה"גלאם-רוק", ואפילו בכך היה חריג בדיסקוגרפיה המפוארת של ריד כאלבום שלחלוטין הלם את רוח הזמן, ולא הקדים אותה או לגמרי התבדל ממנה. אבל "טרנספורמר" בעיקר נתן למנגינות הנהדרות שריד הלחין את החופש לעוף למקומות רחוקים יותר מוזיקלית מאלו שהעדיף רוב חייו להתבצר בהם.
לצד תקופות של בינוניות יצירתית, ריד הפך בארבעים שנות הסולו שלו מאז הוולווט את המסגרת המהודקת של שני גיטריסטים, בסיסט ומתופף למכרה בלתי נדלה של איכות בכתיבה, בהגשה, בביצוע ובהפקה. ובכל זאת, לפעמים בהחלט היה מסקרן לשמוע לאן מפיקים בעלי חזון כה עשיר כמו בואי ורונסון המנוח ב"טרנספורמר" היו לוקחים שירים לא פחות מופלאים שריד יצר מאוחר יותר במעלה הקריירה שלו.
